לפני כמה שבועות עלו בוקר אחד על קירות ארבעה בניינים בירושלים, בצומת הרחובות יפו וקינג ג'ורג' וסביבתם, ארבע עבודות שמורכבות משירים קצרים שלי ואיורים של המאייר אסף קרס. כל זה במסגרת פרויקט "עיר סיפור 2" של האגף לתרבות ואמנויות בעיריית ירושלים.
הפונט שבו אני מקליד את המילים האלה הוא בגודל 14. מה זה אומר לכתוב טקסט שיפורסם בפונט בגודל 500 או 1000 או כמה שלא יהיה הגודל העצום שבו שירים מודפסים על קירות?
מה זה אומר לפרסם טקסט במרחב ציבורי, ברחובות ראשיים, לקוראים שלא בחרו לקרוא אותו אלא נתקלים בו במקרה, מוקפים בעוד אינספור גירויים? מה צריך להיות בטקסט שלפחות עבור חלק מקוראיו יהפוך לחלק משגרת היום שלהם בהחפזם ממקום זה לאחר?
ומה זה אומר לכתוב ארבעה טקסטים שפזורים בארבעה מקומות שונים, לא רחוקים אבל גם לא קרובים דים כדי שייקראו כולם יחד? איך ליצור אחידות בלי לדעת באיזה סדר מישהו יקרא אותם, או אפילו אם יגיע לכולם?
מה זה אומר לכתוב טקסט שלא מונח גלוי על דף לבן אלא נמצא בדיאלוג עם עבודה חזותית של אמן אחר והוא גם חלק מנוף, אלמנט אחד בתוך קומפוזיציה שלמה של בניינים, מדרכות, עמודי תאורה, חנויות, דודי שמש, שלטי פרסומת ופיגומים? טקסט שנראה אחרת מזוויות ראיה שונות, שלעיתים גלוי רק בחלקו ולעיתים אחרות, כמו בתמונה למטה, נפרש בהדרגה מימין לשמאל ככל שיורדים לכיוונו במורד המדרחוב של רחוב ההסתדרות.
לא אענה כאן על השאלות האלה. ענינו עליהן לאט ובהדרגה, אסף ואני, כל אחד לעצמו ותוך דיאלוג בין שנינו במשך שבועות העבודה על הפרויקט; במהלך הסיורים בין הבניינים, תוך חילופי המיילים הרבים, בדיונים על סקיצות, בתובנות פתאום שנשלחות בווטסאפ באמצע היום. התשובות שמצאנו פרושות על הקירות.
אכתוב בכל זאת רק מעט על שאלה מהותית אחת שהעסיקה אותי בתחילת הדרך מעבר לכל האחרות: מה הטעם בשירה הפרושה בענק על ארבעה קירות בלב העיר? האם ולמי היא עשויה להועיל?
טקסטים וציורים על קירות העיר הם לא עניין חדש כמובן, ערים מלאות בגרפיטי למיניו כבר עשורים רבים. גרפיטי מבין הרבה על איך עובדים טקסט ואמנות חזותית בתוך מרחב עירוני. הוא יודע איך לתפוס את המבט, את השכל ואת הלב באיבחה קליטה אחת. הוא מבין מהי דחיפות ואיך לגשת ישר ללב העניין בלי לסטות, איך לדבר בגדולות, איך להניע לפעולה. את כל אלה רציתי ללמוד ממנו.
אבל לא רציתי, ולא רצינו, ליצור גרפיטי. רצינו להיות גיס חמישי, להיות אפקטיביים ובני בית ברחוב כמותו אבל לנצל את כל מה שלמדנו ממנו כדי להגיש למי שנפגש בעבודות האלה דבר מאוד אחר שלתחושתי חסר, אולי הכי חסר, במרחב ובזמן שלנו: שקט ורוחב. את ההזדמנות והיכולת שנשחקה לעצור, להשתהות, להתבונן, להיות קשוב, להתרומם מעבר ענייני השעה ולהיווכח שהדברים אינם מתחילים ונגמרים כאן, שהיריעה היא רחבה ושהעולם פתוח ומלא אפשרויות ואפשר לפגוש, לנוע ולפעול בו במלאות וללא פחד.
לשם מכוונים, כל אחד בדרכו, גם הטקסטים וגם האיורים. אין לי וכנראה לעולם לא יהיה לי מושג אם ובאיזו מדה הצלחנו, אבל היה עונג גדול לנסות.
האתר הרשמי של הפרויקט: http://www.ir-sipur.co.il/
דף הפייסבוק: https://www.facebook.com/irsipur/
ברכות אלכס. טקסט (הפוסט) של כותב רגיש ואינטליגנטי. את הטקסט השירי מצאתי באתר. אהבתי יותר את שני הראשונים (כסדרם באתר).
אהבתיאהבתי
מאוד הגיוני בעיני לפרוש שירה מול עיני עוברים ושבים, שיעברו ויקטפו מילה או מחשבה ויילכו איתן אל עיסוקיהם. אחרי הכל, שירה מציירת מציאות חדשה (איך, בלי שירה, יכולתי לדעת שירח עומד על כידון של ברוש; שאור מנורה נמוג כמו גלולה בכוס של חשיכה; שאפשר להחזיק ביד קומץ שמים; שאדמה בכף אוכלת לפעמים את קו החיים; שעפעפיים הם צדפי-עיניים). מקסים.
אהבתיאהבתי
תענוג אלכס, ומאוד מסכים איתך בעניין הגרפיטי – יצרתם משהו אחר, מדוקדק ונפלא.
אנסה לעבור שם בסופ"ש
אהבתיאהבתי
תודה רבה על התגובות החמות. מאוד סקרן אם ואיך זה יפגוש אנשים במרחב האמיתי. אם מי מכם עובר ורואה אנשים נפגשים בעבודות אשמח שתשתפו אותי.
אתמול נפגשנו, אסף, אני ויוזמות הפרויקט מהעירייה עם קבוצה קטנה של מורי דרך שישלבו את הפרויקט בסיורים שלהם בעיר.
אהבתיאהבתי