"אחד המקימים של הוצאת ספרים חדשה" – הנה משהו שלא חשבתי שאי פעם אכתוב על עצמי. אבל לפני כמה ימים דרור הגיע מהדפוס עם העותקים של הספר הראשון וחודשי השיחות, ישיבות העריכה, שרשורי המיילים ושובל של צלחות חומוס ריקות נעשו באחת לצירוף הקצר הזה.
הוצאת "ירח חסר" נולדה מתוך הבלוג "ירח חסר" שמוקדש להייקו בעברית ובו אנחנו (כלומר יעקב רז, דרור בורשטיין, איתן בולוקן, ליאת קפלן, יובל אדו טל ואני) מפרסמים שירי הייקו בלי לציין מי מאיתנו כתב אותם.
במשך הכמעט שנה וחצי בה הוא פועל, הבלוג נעשה עבורנו למקום, למרחב שהכתיבה והמחשבה על הייקו מתנקזת אליו ומתעצבת דרכו. עם הזמן הוא נעשה גם למקום פיסי, בדמות השולחן הגדול במטבח של ליאת סביבו התחלנו להיפגש, תחילה לעיתים רחוקות ובהרכבים משתנים ובהדרגה במעין מקצב שדומה לסדירות ובהרכב כמעט מלא.
מקום, מעצם טבעו, מאפשר משך. משך, מטבעו, מזמן הצטברות והתרבדות. נדמה לי שההוצאה החדשה היא מפירותיהן של ההצטברות וההתרבדות האלה סביב הבלוג וסביב שולחן המטבח הגדול. במובן הזה מתאים מאוד לפתוח אותה בדיוק בספר המסוים הזה: "יותר חלונות מבית" – מבחר של 121 הייקו של המשורר האמריקאי גארי הותם שנבררו מתוך 40 שנות כתיבה.
מעבר ליופיים של השירים שבחר ותרגם דרור בורשטיין, עצם המבחר, שמסודר באופן כרונולוגי, מאפשר התבוננות מרוכזת באיזון הנוגע ללב בין התפתחות של תודעה אחת לאורך שנים לבין גרעין יסודי ובלתי משתנה שמבצבץ מתוכה שוב ושוב. הוצאת מבחר כתבים של משורר היא דבר מקובל, כמעט אופנתי במקומותינו בשנים האחרונות, אבל בניגוד לכרכים גדולי מימדים (לא אחת בצירוף אחרית דבר כרסתנית מאת דן מירון) שקשה מאוד כקורא להכיל אותם במלואם, את המבחר של הותם אפשר לספוג כמעט בבת אחת, קריאה ראשונה מהירה תקח ודאי פחות ממחצית השעה, ולגעת מתוך כך באופן בלתי אמצעי, באופן שמעולם לא יצא לי לחוות לפני כן עם משורר, באיזו ליבה של הוויתו דרך גלגוליה בזמן.
גֶּשֶׁם שֶׁבְּקֹשִׁי נִשְׁמָע
דַּף אַחַר דַּף
שֶׁל תְּמוּנוֹת מִשְׁפָּחָה
סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן
דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאָחוֹר
אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ
מֵעַל לַמִּצְעָד –
חַלּוֹן שֶׁאִישׁ אֵינוֹ
מַבִּיט מִמֶּנּוּ
ראוי מאוד לכתוב עוד על הליבה הזו ועל האופן שבו היא מתגלה דרך השירים. אולי עוד אעשה זאת, אבל לא כעת. גם כך לא התכוונתי להאריך כל כך, רק לספר בקצרה על ההוצאה הזו ועל השימחה שהיא מביאה. וגם לומר שזו הוצאה שאנחנו מממנים מכיסנו והיא איננה למטרות רווח. אנחנו מקווים שנוכל בכל ספר למכור די עותקים על מנת להחזיר את הוצאות הפקתו ובכך לאפשר את הוצאת הספר הבא.
בגלל יכולת ההפצה העצמית המוגבלת שלנו, הספרים יימכרו במספר מצומצם של חנויות עצמאיות: המגדלור וסיפור פשוט בתל אביב, מילתא ברחובות ובקרוב גם אדרבא בירושלים. כמו כן ניתן לרכוש אותם בקלות ברשת דרך אתר אינדיבוק או דרך האתר של ירח חסר.
או פשוט דרך הכפתור הזה כאן:
רשימה של דרור בורשטיין על הספר ועל תהליך העריכה >>>
אלכס בן-ארי 
לאלכס מברך אותך על המעבר מהצד הפרולטרי (הצרכני) לצד הקפיטליסטי (תפנים – אתה כיום בעל-בית-לא-פחות).
למרות שכפי שאתה יודע אני מעריך יותר את שירתך האחרת, הארוכה יותר, ולכן בחרתי לפרסם דווקא ממנה ב"כרמל" 18 שיצא זה עתה לאור. אני רואה באופנת ההייקו סוג של "טוויטר" פואטי שמניח שאין לקוראים נשימה ארוכה מספיק. סוג של כניעה, טרם זמנה אני מקווה, לרחשים אמיתיים, או מדומים, של תקופה המעמידה בסימן שאלה את האטרקטיביות של שירה איכותית, גם אם היא ארוכה יותר.
שירה, לעניות דעתי, לא חייבת להיות ארוכה. היא יכולה להיות קצרה מאוד (עם או בלי ספירת הברות), קצרה או ארוכה – הכל לפי "דרישת" השיר וזרימתו, ללא סד מגביל.
ומעניין שדווקא אחד השירים שהבאת על מלון:
סוֹגְרִים אֶת דֶּלֶת הַמָּלוֹן
דָּבָר מִמָּה שֶׁנּוֹתָר מֵאָחוֹר
אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ
הזכיר לי שגם אני איני ננזר משירים קצרים יחסית (כשזה "נדרש") למשל על דלת אחרת במלון (אך לעולם לא אספור הברות ושורות לא כאן ולא בסנטות):
*
גֶּבֶר נָשׂוּי
זָחוּחַ וּמָתוּחַ
עוֹלֶה בְּמַעֲלִית הַמָּלוֹן
עִם יְפֵהפִיָּה מְקוֹמִית.
לְאַחַר צֵאתָם
דֶּלֶת הַמַּעֲלִית סוֹגֶרֶת עָלַי
אֶת נִיחוֹחָם.
בכל מקרה מאחל לכם בהצלחה. כי דעתי היא דעת-יחיד ודעת רבים היא שתכריע
אהבתיאהבתי
תודה על הברכות דוד. ברמה הטכנית אעיר רק שבמרבית השפות שאינן יפנית לא מקפידים על ספירת הברות, ואפילו ביפנית חורגים לא מעט.
באשר ליתר, לא נפתח כאן את הדיון הארוך ברשותך.
השיר שלך לוכד סיטואציה יפה – אפשר עם מעט עריכה להפוך אותו להייקו מוצלח
אהבתיאהבתי
תודה על הערתך. מבין ומעריך את האיפוק בתגובתך. ומאחל שוב הצלחה למיזם.
אני יכול גם להבין את האתגר הניצב בחיבור הייקו (או סונטה), אבל לתפיסתי (אולי המוטעית, אולי הטהרנית מדי ואולי מותאמת לאופיי) ההבעה השירית צריכה להיות חופשית לחלוטין. לכן כשם שהשירה השתחררה מסד החרוז המלא ("אל תחרוז בשור וחמור אלא בחמור בארץ המור") היא אינה צריכה להיות מעין סודוקו (אני מגזים כמובן). אם נדרשות עוד שורה או שתיים או אפילו יותר – להבעת התחושה או הרעיון – אין סיבה שסד כלשהו (גם אם יש בו אתגר – שבעיני אינו בתחום הפואטי אלא המילולי ולכן החוץ פואטי) יכתיב את הפואטיקה.
אילו הסונטה או ההייקו היו חלק מהמדף הכולל את החמשיר, הפזמון המכתם וכו' – לא הייתה לי כל בעיה. אבל כמובן שזו אינה הכוונה (טובי היוצרים הרי עסקו ועוסקים בסוגות אלה ורואים בהן את פסגת השירה). לסיכום, לעניות דעתי, טוב שרוח השירה תהיה חופשית לחלוטין באמצעי הבעתה כדי שתוכל להתרומם הכי גבוה שאפשר. אך אני כנראה בדעת מיעוט ומכבד ומעריך גם גישות אחרות המבקשות להגיע להישגים פואטיים מאתגרים אפילו עם יד אחת קשורה….
אהבתיאהבתי