על 'בתוך השלג הדק – שירת הזן של דוגן וריוקן'

(פורסם בששי האחרון במוסף הספרות של מעריב)

יש לכאורה משהו אירוני בעצם קיומו של הספר הזה. זוהי אסופה של שירי זן, כלומר טקסטים שעניינם הכולל הוא המגע הישיר עם המציאות כשלעצמה, אך המגע של הקורא עם השירה הזו נעשה דרך שרשרת של תיווכים. בראש ובראשונה ישנו המרחק העקרוני שבעצם היותם של השירים מתורגמים, ועוד משפה רחוקה כמו יפנית. על גבי זה נערמים גם מרחקי הזמן (דוגן כתב את השירים המופיעים בספר בין השנים 1241-1252 וריוקאן את שיריו בסוף המאה השמונה ותחילת התשע עשרה), התרבות והדת. אבל האירוניה הזו אינה הכרח. אוסף החציצות הללו יכולות להפוך דקות כגליון של ניר אורז כפי שמוכיחות אסופות נפלאות כמו 'לאן נעלמו הקולות' ו- 'אומרי שיר על סף המות' שבחר ותרגם יואל הופמן. אבל הפוטנציאל האירוני נותר תלוי מעל הספר לכל אורך הקריאה. כאשר הוא מתבטל אנו זוכים לרגעים של יופי נדיר. כאשר הוא מתממש, הלב נמלא תוגה של החמצה.

ההקדמה הבהירה והמדודה שבראשית הספר היא גשר נחוץ ומועיל אל תוכו. היא מציגה בקצרה את דוגן וריוקאן דרך קורות החיים הרוחניים שלהם, יחסם אל השפה והכתיבה, דרכו של כל אחד מהם בזן ומסיימת במספר מילים מילים אודות הטאנקה, סגנון השירה בו כתובים שירי הספר. המגע הקל, הפשוט והאינטימי בו המבוא הזה כתוב והאהבה העולה מתוכו כלפי שני המשוררים מצליחים למוסס את חומות הזרות הראשוניות ולהביא את הקורא אל השירים עצמם כשהוא נינוח, מלא ציפייה ומצויד בהקשרים ההיסטוריים והביוגרפיים הבסיסיים הנחוצים.

בהקדמה הזו, בפרק הקצר על הזן של דוגן, כותב איתן בולוקן כך: "אחד מעקרונות המפתח בתורתו של דוגן מצביע בדיוק על הכשל שבהבנה דואליסטית של האימון הרוחני. האימון, כך הבין [דוגן], אינו למען הגשמה, אלא הוא, בפני עצמו, ההגשמה המלאה". התובנה הגדולה הזו היא חלון להבנת מקומה המרכזי של השירה בחייהם של שני האישים הללו, ואולי בעולם הזן בכלל. כמו אימון הזן, גם פעולת הכתיבה והתוצר הסופי שלה, השיר, אינם דברים נפרדים שיש ביניהם יחס של סיבה ותוצאה. הכתיבה איננה "למען השיר" אלא היא עצמה ההתרחשות השירית, הרגעים בם מתבטלת השניות בין המילים לבין העולם ומתרחש הזינוק אל האחדות. השיר המוגמר כבר נעדר את האחדות הזו. נותר בו רק פוטנציאל שמסוגל להתממש בידי הקורא הנכון, המוכן לצלול פנימה ו"לכתוב את השיר מחדש" בקריאתו.

להצליח לתרגם שיר כך שהפוטנציאל הזה ישתמר בו היא משימה גדולה שרק מיעוטם של התרגומים בספר הזה עומדים בה בהצלחה. חלקם בגלל בחירת טקסטים רצופי מושגים בודהיסטיים כמו דהארמה, ששת המישורים או העולם המשולש, שגם ההערות בסוף הספר אינן מצליחות להעביר את הקורא אל מעבר להבנה אינטלקטואלית גרידא שלהם. חלק אחר, שירי ההתבוננות הרבים שיש בספר, נופלים קרבן לתרגום זהיר מדי, מסור מדי למקור, שבוי מדי בצורך לרצות את הידע הבלשני וההיסטורי הרב של המתרגם ובקיצור נעדר את הזינוק הפואטי מלא החרות שהיה אפשרי אולי בידיו של מתרגם בור יותר, או של משורר.

בין לבין ישנם בכל זאת רגעים של יופי מפעים. כך למשל השיר שנותן לספר את שמו:

בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג הַדַּק

נִמְצָא הַיְּקוּם כֻּלּוֹ

וּבְתוֹכוֹ פְּנִימָה

יוֹרֵד

הַשֶּׁלֶג הַדַּק

(ריוקאן, עמ' 88)

או אלה:

סְתָו

אַף כִּי אוּלַי

וְאֶרְאֶה זֹאת שׁוּב –

כֵּיצַד אֵרָדֵם הַלַּיְלָה

מוּל מַרְאֵה הַיָּרֵחַ.

(דוגן, עמ' 63)

לְמַה אֲדַמֶּה אֶת הָעוֹלָם?

אוֹר יָרֵחַ

הַשּׁוֹכֵן בְּטִפַּת טַל

שֶׁנּוֹשֶׁרֶת

מִמְּקוֹר הָאֲנָפָה

(דוגן, עמ' 55)

אלה ואחרים, יחד עם הפשטות והאהבה לדבר הנושבת מכל עמוד בו הופכים את הספר הזה, גם אם אינו נטול פגמים, לראוי למקום מכובד על המדף הקצר מדי של השירה היפאנית הקלאסית המתורגמת שלנו.

(בתוך השלג הדק, שירת הזן של דוגן וריוקן, תרגום מיפנית, מבוא והערות: איתן בולוקן, 114 עמ', הוצאת קשב לשירה.)