טוני סקוט הוא רב-אמן

אני כותב את הכותרת הזו כמה דקות אחרי שסיימתי לצפות בסרט האחרון שלו, Unstoppable.
זה סרט שאין בו אפילו דבר אחד חדש. ההיפך הגמור – הסרט כולו הוא ואריאציות על נושא ששוכפל שוב ושוב עד לזרא בעשרות אם לא מאות סרטים בשלושת העשורים האחרונים. האסון הבלתי נמנע, במקרה הזה רכבת לא מאוישת מלאה חומרים דליקים הדוהרת אל תוך עיר מאוכלסת בצפיפות, שני הגיבורים משולי המערכת שמתחילים כשונאים ואגב הפעולה לומדים להכיר ונעשים קרובים, השד הפרטי שכל אחד מהם סוחב על גבו ונאלץ מתוקף הנסיבות הקשות להתעמת אתו, הספירה הבלתי נגמרת לאחור, ההצלה בשניה האחרונה. כדי לעשות עוד סרט בתבנית הזו מבלי לנסות לפרוע אותה במילימטר במאי צריך להיות מטורף או אוויל. או רב-אמן.

טוני סקוט עולה על הרכבת הדוהרת של ההפקה הזו שאמורה, חייבת, לפי כל הגיון להסתיים בהתרסקות מוחלטת ויוצא עם סרט שעובד. הוא עוקב באדיקות אחרי כל ניואנס וניואנס של הנוסחה, לא מחמיץ אפילו אחד ועוד מזכיר לך בדרך כמה ששכחת, ובכל זאת מוציא תחת ידיו סרט בוהק מרעננות. איך? במלה אחת – כי הוא רב-אמן. בעוד כמה מילים – כי הוא עובר דרך הנוסחה ויוצא מהצד השני שלה.

כמו אצל רבי-האמנים הגדולים בכל תחום, למשל בסונט, מגבלות הצורה שהוא יוצר בתוכה טבעיות לסקוט כל כך, מובנות לו באופן עמוק כל כך, עד שהן לא פוגמות כמלוא הנימה בחופש היצירתי שלו. ומרגע שהמגבלה הצורנית איננה תובעת מאמץ היא הופכת לכוח עצום. בידיים כאלה התבונה הגדולה האצורה בתבנית, כל שכבות השנים והיוצרים ששכללו אותה לכדי שלמות, הופכים ממכשול לרוח גבית. על כנפי הרוח הזו Unstoppable ממריא ומצליח להשמיע את התו המיוחד שלו.

התו הזה הוא מגע מופשט שקשה לנסח אותו במילים והוא עיקרו של הסרט. טוני סקוט מנהל את העלילה במיומנות רבה אבל באופן פונקציונלי לחלוטין, כלומר רק במידה המינימלית ההכרחית. הוא מניח לנוסחה להוביל ומפנה את העניין היצירתי שלו להתבונן בעניין אחר, ברכבות עצמן. התנועה שלהן, האורך, האופן בו הן מתפתלות, השילוב בין עוצמה למגושמות שיש בהן והיחס בין סוג התנועה שלהן לבין לתנועת החיים של האנשים שחייהם מוקדשים לעבודה בתוכן. זה השיר האמיתי שהסרט הזה שר לכל אורכו ומגיע לשיאו בשוט הסיום וגם אם הוא איננו שיר ענק, הוא יפה וחדש ונוגע ללב מאוד.