ישנה האימרה הידועה של באשו: "אל תחפש את עקבות רגליהם של החכמים הקדמונים. חפש את מה שהם חיפשו". זו אמירה יפה וכובשת כל כך את הלב באמיתות שלה ששנים התפתיתי לחשוב שאני מבין אותה מצוין עד שהבוקר גיליתי שבעצם לא הבנתי כלום, שהיא הייתה מן הדברים האלה שהם יפים ומושלמים כל כך עד שאינך טורח להביט בהם בתשומת לב אמיתית.
נאמר שהצלחתי במשהו, שעשיתי פעולה נבונה, מדויקת, שהיטיבה אתי ועם אלה שסביבי. הלב מתרחב. אני נשטף תחושה משכרת. אבל מאותו רגע ולמשך ימים ארוכים, דווקא בגלל אותה הצלחה, אני מוצא את עצמי כלוא במסדרון צר, נחבט בלי הפסקה בקירות. שוב ושוב אני מתאמץ לשחזר את ההישג, לכפות על המציאות פעם נוספת את אותו מהלך מוצלח. אבל המציאות השתנתה, הפעולה של אתמול כבר לא רלוונטית והחיכוך שנוצר בגלל ההתעקשות מלא בסבל. כלומר שעות ספורות הספיקו לי כדי להפוך בעיני עצמי לאחד מאותם "חכמים קדמונים" ולהתחיל לכלות את ימיי בחיפוש אחרי עקבות רגליי. את האירוניה הזו לא ראיתי לפני כן.
יותר מזה: האמירה הזו מוסבת גם, ובעצם בראש ובראשונה, על עצמה. היא מדברת על החכמים הקדמונים אבל בו בזמן היא גם נציג של החכמים האלה. לקרוא אותה בערנות משמעו לראות תוך כדי פעולת הקריאה את התעוררותה של הנטייה הפנימית לכוף את הראש בפני הסמכות של טקסט "חכם", לקבל אותו מיד בהנהון פנימי צייתן, ויחד עם זה לראות גם שיש סתירה בין הנטייה הזו לבין התוכן של הטקסט ("אל תחפש את עקבות רגליהם…" ). הפער הזה הוא סוג של "מרצפת רופפת" שהטקסט מניח על רצפת הקריאה. קורא שמניח לעצמו למעוד עליה מקבל הזדמנות לעצור לרגע מן הקריאה האוטומטית שלו ולהתבונן על מה שמתחולל בו בזמן אמת. כלומר הוא מקבל את ההזדמנות ללמוד באופן חי את הגרעין שמעבר לאינפורמציה הטקסטואלית, את המשמעות האמיתית, במקרה הזה, של "חפש את מה שהם חיפשו".
מעת לעת אני נתקל בטקסט שיש לו התכונה הייחודית הזו. לפעמים זה מתגלה מיד, ולעיתים רק אחרי חודשים או שנים מגיעה אותה "מעידה" פוקחת עיניים. בפעם הראשונה זה קרה לי עם תהילים קכ"א – כתבתי על הגילוי בשעתו כאן בבלוג. אחר כך זה קרה עם טקסטים ספורים נוספים. יהיה מעניין פעם לאסוף את כולם יחד למעין אנתולוגיה קטנה, אם כי צריך להודות שיש מדה של אירוניה במהלך כזה.
אלכס בן-ארי 
יפה כתבת.ומעורר מחשבה.
האם אתה מכיר את "על החיים המאושרים" של לוקיוס סנקה?
אני חושב שתאהב את הספר שלו.
יצא לאחרונה על ידי הוצאת נהר
אהבתיאהבתי
תודה.
מאוד שימח אותי "על קוצר החיים" שלו, שגם כן יצא לאחרונה. בייחוד עמודי הפתיחה. את "על החיים המאושרים" התחלתי והפסקתי די מהר דווקא. היה מתודי וטרחני קצת עבורי. אולי צריך לקרוא אותו אחרת, בדגימות אקראיות. פעם אולי.
אהבתיאהבתי
תודה אלכס,
מעניינת לחשוב שהאמירה הזו לגבי החכמים עקבותיהם ומה שיש לחפש אחריו הגיעה מיפן. לתרבות היפנית יש פיצול אישיות עמוק. מצד אחד התקבעות על עקבות הרגליים: התמסרות למסורת, היררכיה והעדר יכולת אלתור. מצד שני זו תרבות ששוב ושוב הצליחה להוליד אנשים פורצי דרך שמזגו יין חדש לכלים ישנים.
דרך אגב, המילה היפנית לאימון (באמנות לחימה, בטקס התה ובשלל האמנויות) היא קייקו שמשעמה חיקוי הישן. כשלמדתי את משמעות המילה הזו היה לי מאוד קשה להשלים עם כך.
ועוד נקודה למחשבה. מה בעצם חפשו החכמים? במובן מסויים כל תשובה שאפשר לתת היא לא יותר מעקבות רגליים.
אביב
אהבתיאהבתי
שאלת תם מערבית – למה צריך לחפש מה שהם חיפשו? (או מה שאנחנו חיפשנו בפעם הקודמת, על פי הפירוש היפה שלך).
אהבתיאהבתי
נעם – מעניין מה שאתה כותב. אני חושב שחשוב לדייק את ההבחנה בין מעשה לבין התכוונות פנימית. ההליכה בעקבות רגליהם של החכמים במובן החיצוני של מסורת ואימון היא דבר מועיל ונבון בעיני. בתוך נוהגים מסורות ומצוות שהשתמרו מידי אנשים תבוניים מקודד הרבה ידע שהדרך לגעת בו היא באמצעות אותה "הליכה בעקבות". אבל המצב הפנימי של הלומד בזמן הזה צריך להיות בדיוק הפוך – צריכה להיות שם ההכרה שעצם פעולת החיקוי איננה ידע אלא היא הזדמנות ללימוד בתנאי שהלומד יכול להגיע לאותו מצב תודעה פנוי של "לחפש את מה שחיפשו החכמים". אולי זה עונה גם למרית.
אהבתיאהבתי