·
The Bangles – Eternal Flame
·
עצמי עיניים, שימי יד על ליבי
מה הַהַלְמוּת מספרת? האם זה רק אצלי?
האם את מרגישה? אולי זה רק נדמה לי
שמאש הנצח קטפנו להבה.
·
כך נועד הכול להיות
מביט בך כשאת חולמת, את כל כך שלי
האם את מרגישה? אולי זה רק נדמה לי
שמאש הנצח קטפנו להבה.
·
לי קראת – אור מתוך ענן
חיים בלי טעם קיבלו פתאום מובן
לא אתן לזה ללכת.
·
·
עוצמתה המטרידה, המאיימת, הפסיכוטית אפילו של היצירה הזו נבנית מתוך המתח שמתקיים לכל אורכה בין הלחן הפשוט והמתוק, שיש בו משהו מן האגדה והסיפור לפני השינה, לבין אמת רגשית אפלה, המתאמצת לפרוץ מתוך המילים ושבה ונחבטת במעטפת ההרמונית-רומנטית של הלחן. קצותיה המשוננים של האמת הזו מצליחים להבקיע רק להרפי-עין ולחשוף את דמותם האמיתית של היחסים ושל הדובר.
מה שמאפשר את הבנייה הזו, את הצטברותם האיטית וההדרגתית של הצללים עד להתגלותם המאוחרת כעבור שמיעות רבות, הוא השימוש הנבון מאוד שעושה היצירה הזו בצמד תכונות המיוחדות למדיום שלה, הלהיט המולחן: העובדה ששומעים אותו שוב ושוב מִספר רב מאוד של פעמים, והעובדה שבדרך כלל רק "שומעים" אותו ולא "מאזינים" לו; כלומר, העובדה שיש משהו אגבי, תמים, נטול דריכות אמנותית-פרשנית, באופן שבו השיר נקלט על ידי שומעיו. היותו של השיר מעין 'סוס טרויאני' כזה מבטיחה משך ארוך של מגע בין המאזין ליצירה עד להתפענחותה, ולכן מאפשר להניח ביצירה מלכתחילה רק קווים עדינים מאוד של צל, ולסמוך על כך שתינתן להם השהות להצטבר. התהליך ההדרגתי של גילוי העובר על המאזין כתוצאה מכך הוא בעל עוצמה ייחודית, שפריטתה המרוכזת למילים בפיסקאות הבאות עושה לה עוול מסוים בשל המיידיות שלה.
זהו אם כן, לכאורה, שיר פשוט על אהבה. הדובר הוא האהוב הכמֵהַּ אל אהובתו ועוטף אותה במילים רכות, עורגות. הבית הראשון נקרא ונשמע כולו כפיסת רומנטיקה צרופה של כמיהה וגעגוע ורצון להתאחד. את השורה הראשונה של הבית השני ניתן עוד להבין כהמשך ישיר של הראשון, אם כי מבעד לצירוף "כך נועד הכל להיות" כבר מהבהב לראשונה גוון של נוקשות שמִשמיעה לשמיעה נמזג בו גם דבר-מה אלים, כאילו על רקע שתיקתה של האהובה בבית הראשון הדובר הולך ומקשיח את עמדתו.
בשורה הבאה השתיקה הזו של האהובה מתחילה להתברר כגורם מרכזי בשיר. השיר מתגלה לא כשיח עם האהובה אלא כדיבור של הדובר עם עצמו בעת שהאהובה ישֵנה, לא מודעת כלל לאופן התקיף יותר ויותר שבו הוא מנכס אותה לעצמו ("את כל כך שלי" של התרגום הוא במקרה זה אפילו עדין מדי לעומת ה"You belong to me" הנחרץ במקור). שתי השורות האחרונות של הבית הן העתק של שתי השורות האחרונות של הבית הראשון, אך כעת, במקום לשוב ולהיקרא כרומנטיות, יש בהן איזה טעם מטריד של כפייתיות המתמשמע לאחור ומחדיר את התחושה הזו בשיר מתחילתו ממש. מה שנדמה היה בתחילה ככמיהה מתגלה בהדרגה כתביעה.
הפזמון המגיע מייד אחר כך הוא בו-בזמן שיאו וסופו של השיר. אל השיא הזה מגיע הדובר, כאמור, לבדו, ללא שום מעורבות של האהובה. ומה הוא מבקש ברגע השיא הזה? לא אהבה אלא גאולה ממצב רגשי נואש. האהובה היא מכשיר, תרופה; היא חסרת ייחוד כקרן אור, כגלולה בקופסה. תכליתה היחידה היא להקל: "חיים בלי טעם קיבלו פתאום מובן". השורה האחרונה, "לא אתן לזה ללכת", היא כבר בגדר איום מפורש כמעט, ובהדרגה הולך וניבט בעדה צילו של דבר אלים, מסוכן. תמונתה של האהובה הישֵׁנה כשכל המערבולת הזו רוחשת ומתחשרת מעליה בנפשו של הדובר נעשית לפתע לא פחות ממצמררת.
·
התרגום והעיון הנלווה אליו לקוחים ממאמר שפרסמתי בגליון מספר 3 של כתב העת לשירה 'כתובת'.
את המאמר המלא אפשר לקרוא כאן.
אלכס בן-ארי 
תרגום מקסים לשיר מפעים ממש. היה לי הזכות לראות את סוזנה מנגנת אותו.
אגב בתרגומי אני לשיר הזה בחרתי "אש תמיד" ולא אש נצח, על שום הקונוטציות הדתיות וכו'
אהבתיאהבתי
הייתי לוקחת את התרגום הנסתר למקום אחר לגמרי למקום טוב
אהבתיאהבתי