שלושה תפוחים, הקדמה ואפילוג: קידה ליורם ברונובסקי

לפני זמן מה התגלגל לידי "שורה של אודיסאות – אנתולוגיה קטנה" שתרגם וערך יורם ברונובסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979). זהו מבחר קטן של תרגומים משירת יוון ורומי הבא לעמוד על הזיקה מתוך ניגוד שיש בין השירות הללו.

הרבה מילים טובות יש לומר על הספר הזה. על בחירת הטקסטים, על איכות התרגומים, על הריסון שבהבאת רק שירים ספורים מכל משורר, על המבוא הקצר, התמציתי ומלא החיים שבפתח כל שער, על יצירות האמנות המלוות, על עיצוב העטיפה, על העימוד הנבון של השירים. כל פרט בספר הזה עשוי בדיוק ובמחשבה תחילה שהצטברותם ממלאת את הלב והדעת רחבות. מעבר לטקסטים עצמם, הספר הזה הוא שיעור בקשב. הוא מבין את תפקידו ככלי קיבול של שירים, כהיכל, ומקבל על עצמו את התפקיד הזה ברצינות גמורה.

היכל, כאשר הוא בנוי כהלכה, כלומר מתוך קשב מלא אל הדבר אותו הוא נועד להכיל, עושה עם הבא אל תוכו חסד גדול: הוא מתקין את נפשו של הנכנס לקראת המפגש הצפוי לו. כל פרט ופרט בהיכל מסור ומכוון למטרה הזו בדייקנות וביצירתיות צנועה, נחבאת אל הכלים. אולי לא מפליא שמתרגם מוכשר כל כך הוא זה שגם הפליא ליצור היכל כזה. בשני המקרים נחוצה אותה יכולת לפעול ובה בעת להיוותר בצללים, לפנות את הבמה לעיקר, שהוא המפגש.

מקום אחד בו ההיכל הזה מרשה לעצמו מדה של פאר גלוי הוא מסת המבוא המרהיבה שמעמיד ברונובסקי בחזיתו. המסה הקצרה הזו היא מופת של כתיבה צלולה, משועשעת, עמוקה ורחבת יריעה. נושבת ממנה אותה רוח גדולה שיש בשירים שהיא מקדמת ולכן, עוד יותר מאשר בגלל תוכנה, היא המבוא המושלם אליהם.   

כמחווה של הערצה להיכל הזה ומתוך קידה עמוקה לבונה שלו, אני מביא כאן תמצית של תמצית, אנתולוגיה קטנה שבניתי מתוך האנתולוגיה המקורית. האנתולוגיה הזו חותכת את המקור לרוחב שני הצירים שלו, שירת יוון ושירת רומי, לטובת ציר תמטי חדש. לו היה ברונובסקי חי היום, אני מקווה שהיה מוצא את המעשה הזה ראוי, או לכל הפחות משעשע.

הקדמה

איביקוס – זה קורה שוב

זֶה קוֹרֶה שׁוּב: אָרוּס הֶעָנֹג
מַבִּיט בִּי מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת
וּבִכְשָׁפָיו הַמְּשֻׁנִּים מַטִּיל אוֹתִי
בְּרִשְׁתָּהּ הַבִּלְתִּי-נִמְנָע שֶׁל אַפְרוֹדִיטֶה.
אֲנִי פּוֹחֵד מִפְּנֵי כּוֹחוֹ, אֲנִי נִרְתָּע
כְּמוֹ סוּס מֵרוּצִים זָקֵן שֶׁעַל כָּרְחוֹ
חַיָּב לְהִתְחָרוֹת בְּמֶרְכַּבְתּוֹ הַמְּהִירָה.

שלושה תפוחים

כְּמוֹ הַתַּפּוּחַ הַמָּתוֹק הַמַּבְהִיק בַּגֹּבַהּ הָעֵץ
גָּבֹהַּ הֲכִי גָּבֹהַּ שֶאוֹרֵי-הַפְּרִי שְׁכָחוּהוּ –
לֹא, לֹא שְׁכָחוּהוּ – לֹא הִצְלִיחוּ לְהַשִּׂיגוֹ.

אפלטון – תפוח

אֲנִי זוֹרֵק לָךְ תַּפּוּחַ וְאַתְּ, אִם אוֹתִי אַתְּ אוֹהֶבֶת,
תְּנִי לִי בַּעֲבוּרוֹ אֶת מַתְּנַת בְּתוּלַיִךְ;
אַךְ אִם תִּכָּזֵב תִּקְוָתִי וְשׁוֹנֶה הוּא כִּוּוּן מַחְשַׁבְתֵּךְ,
בְּכָל זֹאת קְחִי אוֹתוֹ – וְחִשְׁבִי מַה קָצָר תּוֹר הַיֹּפִי.

פטרוניוס – תפוחים זהובים

תַּפּוּחִים זְהֻבִּים אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי, מַרְקִיָה מְתוּקָה,
אַתְּ שׁוֹלַחַת לִי עִמָּם מַתָּנָה שֶׁל עַרְמוֹן קוֹצָנִי.
כָּל אֵלֶּה יְקָרִים לִי מְאוֹד. אַךְ אִלּוּ בְּעַצְמֵךְ הוֹפַעַתְּ
כִּי אָז קִשַּׁטְתְּ בֶּאֱמֶת אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, נַעֲרָה.
יְכוֹלִים הָיוּ תַּפּוּחַיִךְ לִצְרֹב אֶת הַחֵךְ בְּטַעֲמָם
מִדְּבַשׁ הָיוּ מְתוּקִים אִלּוּ נִתְּנוּ מִיָּדֵךְ.
אַךְ אִם אַתְּ מְמָאֶנֶת לָבוֹא, הַיְּקָרָה עַד מְאוֹד,
צָרְפִי נְשִׁיקוֹת לַתַּפּוּחַ, אֶנְגֹּס בּוֹ אָז בְּחֶמְדָּה.

אפילוג

אוזוניוס – אל אשתי

אִשְׁתִּי, נִחְיֶה כְּפִי שֶׁחָיִינוּ, מַמְשִׁיכִים לְהִקָּרֵא
בַּשֵּׁמוֹת שֶׁבָּחַרְנוּ זֶה לְזוֹ בַּחֲדַר-כְּלוּלוֹתֵינוּ
אַל יָבוֹא יוֹם שֶׁבּוֹ תְּשַׁנֶּה אוֹתָנוּ הַזִּקְנָה
תָּמִיד אֶהְיֶה לָךְ נַעַר וְאַתְּ לִי תִּהְיִי נַעֲרָה
גַּם אִם תִּרְבֶּינָה שְׁנוֹתַי מִשְּׁנוֹתָיו שֶׁל נֶסְטוֹר הַשָּׂב
וְאַתְּ תִּתְחָרִי בִּשְׁנוֹתַיִךְ עִם אֵלּוּ שֶׁל סִיבִּילָה מִקּוּמַאי
אָנוּ כְּלָל לֹא נֵדַע מַהִי זִקְנָה בְּשֵׁלָה .
טוֹב לֵהָנוֹת מֵחָכְמַת-הַשָּׁנִים, אֵין זֶה נָאֶה לִמְנוֹתָן.