זבוב על הפסנתר – אבי גרפינקל

יש עונג גדול בהרף בו צורה הופכת לתוכן, ברגע בו חודר לתודעה, אגב קריאה, זרם נוסף של מידע מלבד זה הנקלט ישירות מתוך המילים והמשפטים. מקור החדווה, נדמה לי, הוא כפול: ראשית ישנו העונג שבהפתעה נוכח ה-"יש מאין" הזה. שנית, ישנה התעוררות הלב הנזכר שהעולם איננו מסתכם ברובד הגלוי שבו אלא הוא ארג רחב, אינסופי, של תבניות, כוחות ויחסים שהיצירה הספרותית מהדהדת אותם.

'זבוב על הפסנתר' – הספר החדש, השני במספר, של אבי גרפינקל מספק מבחינה זו הזרקה מרוכזת, כמעט בוטה, של העונג הזה. זהו ספר קצבי וקולח מאוד שחותר מתחילתו אל רגע שיא אחד: גמר תחרות האביב בנגינה על פסנתר וההכרזה על הזוכה. כמו בכל רגע שיא שמכבד את עצמו גם כאן מוטל על הכף הרבה מאוד – למעשה לכאורה הכל. כל חייו של עדו, גיבור הספר, כפי שהוא מכיר אותם תלויים בנצחונו בתחרות. והנה ממש ברגע השיא של רגע השיא, בשניה בה מסיים ראש חבר השופטים הנכבד את נאום הסיכום שלו ומבין שפתיו עומד לצאת שמו של המנצח פוצח הספר בפעלול צורני פשוט אבל אפקטיבי מאוד: [זהירות ספוילר – מי שעשוי להיפגע מעודף מידע מוקדם על הספר, זה הזמן לעצור] הסיפור מתפצל בבת-אחת לשני צירי עלילה מקבילים המגוללים כל אחד את אחת החלופות האפשריות: זו שבה עדו זוכה בתחרות האביב וזו שבה הוא מפסיד. ההתפצלות הזו מוטחת גרפית ממש בקורא בכך שמאותו רגע ועד סוף הספר כל עמוד מתפצל פיסית לשני טורים – אחד לכל קו עלילה. סופה של ההתפצלות, ושל הספר, בגילוי המפתיע ששני קווי העלילה השונים כל כך האלה מתנקזים בסופו של דבר לאותה נקודה בדיוק.

והנה, דווקא משום שהכל ברור כל כך, בוטה כל כך, קורה דבר מה מעניין: אובד העונג שבמהלך הנפשי המעודן והחשאי של ההתחקות אחר הצורה ההופכת תוכן ומה שנותר לפיכך הוא להביט בדבר עצמו, באמירה שעולה מן התעלול הצורני הזה. קרי שכל אותם שיאים-לכאורה שחיינו מלאים בהם אינם אלא אשליה של שינוי והאמת הקשה היא שהגורל הוא מישור קבוע בלתי משתנה ואין דבר שיכול אדם לעשות בנדון. אבל האמירה הזו עצמה ברורה כל כך, חד-משמעית כל כך, פסקנית כל כך, שכקורא היא מתירה בפנייך שתי אפשרויות: לסגור בחבטה את הספר ולהמשיך בחייך מבלי להרהר בו שנית או לעצור לרגע אחד נוסף, דווקא משום הגסות המפתיעה הזו, ואז להבין שדבר מה קרה כאן, שסובבת באף. שהגסות הזו היא עצמה צורה ההופכת לתוכן ושכעת, משהבנת זאת, תוכל לקרוא מחדש את סיפורו של עדו וללמוד בו דבר אחר, עדין מאוד דווקא.

הדבר הזה הוא שאחריתו של עדו היא כזו משום שראשיתו היא כזו. כלומר שהגורל הזה להיות כלוא לעד בתוך חייו כפי שהם נגזר על עדו מפני שהתנהלותו לכל אורך הספר, כפי שאפשר בקריאה החדשה הזו לראות, מכוונת כולה לקראת השיא הגדול האחד – הביצוע המושלם של היצירה הנבחרת בתחרות – ולכן מזניחה אגב כך את אינספור הביצועים היומיומיים שמהם מורכבים החיים באמת. גם חסדו האלוהי של הסופר המאפשר לגיבורו לצעוד ביותר מנתיב חיים אחד לא יוכל להושיע אותו מלשוב ולהכלא בחייו כי שינוי אמיתי, ביצוע אמיתי של יצירת חייך, הוא תנועה רב-מימדית, תמורה כוללת, והוא נקבע בכל אחד ואחד ממעשיו והכרעותיו הקטנים ביותר של אדם. ככזה אין לו שום קשר עם חתירה לשיא. כלומר כל המודל ה"ספורטיבי" של תחרות שסופה ניצחון כביר המוביל למישור חדש מובא כאן לשיאו ומתנפץ.