היה הרבה דיבור, בעיתונות ובביקורת, על ההבדל הגדול בין הרומן החדש של דרור בורשטיין, 'קרוב', לבין הרומן הקודם שלו, 'הרוצחים'. דובר על כמה 'קרוב' פשוט יותר, קאמרי יותר, רזה יותר וכן הלאה. ובאמת מספיק להחזיק ביד את 'קרוב' כדי להרגיש בכך: הוא דק (רבע מהגודל של 'הרוצחים' בערך), הפונט גדול יותר, יש הרבה פחות דמויות וככלל יש הרבה יותר לבן, בכל הרמות, להבדיל מן הגוש השחור המתנפל של 'הרוצחים'.
עם הדיבור והמישוש הראשוניים האלה כמנגינת רקע נכנסתי לקריאה.
אבל במהלך הקריאה מסתבר ש -'קרוב' דווקא דומה דמיון מפתיע ל-'הרוצחים', דומה הרבה יותר משהוא שונה. הם דומים במבנה, באופן הסיפור, בהרכב הדמויות, במבנה הנפש שלהן, בסוג היחסים שהן מנהלות ביניהן, בתפיסת החלל והזמן. בקיצור כמעט בכל דבר מהותי. לצד הדמיון הרב להפתיע הזה ישנו באמת גם הבדל, אבל ההבדל הזה הוא דק מאוד ומונח במקום אחר מאוד ממה שנדמה היה מתוך אותה מנגינת רקע שבטרם קריאה.
אני חש בהבדל הזה בברור אבל אינני יודע לומר עליו כמעט דבר כרגע מעבר לעובדה שיש בו משהו כנה מאוד. זה איננו מהפך דרמטי אלא תזוזה קטנה, אך טקטונית, שמעידה אולי על תמורה אמיתית במבנה הנפש של האדם שכתב את הספר. על גבי התמורה הזו ישנו גם ניסיון לתת לה ביטוי מודע באמצעים ספרותיים מפורשים. הניסיון הזה אחראי להבדלים הגסים יותר שנמנו קודם. הוא מצליח באמת לסמן את עצם קיומה של התמורה, אבל איננו מסגיר דבר ביחס למהותה.
הנה למשל נקודת דמיון מרכזית אחת בין הרומנים, וכמוה יש רבות: המבנה העליליתי הבסיסי שלהם זהה לחלוטין. שניהם בנויים כאוסף של קרעי-חיים המסתחררים סביב רגע מכונן אחד בזמן. הרגע הזה, בשניהם, הוא מותה של אישה. בשני המקרים זו אשה שבכוח תנועת החיים החזקה, המעשית שלה החזיקה את ביתה, בעלה ובנה כפי ששמש מחזיקה את כוכבי הלכת במסילותם. בשני המקרים האשה הזו מתה בתאונה לא מחויבת המציאות, תוצאה של רשלנותה. בשני המקרים לאשה קוראים לאה.
אלכס בן-ארי 