על 'סמיכות' – ספר השירים החדש של אורית גידלי

  שני מוקשים לפחות יש לפני כשאני בא לכתוב על הספר החדש של בת-זוגי, אורית גידלי. האחד, המובן מאליו, הוא הצורך לא לבלבל בין אהבתי אותה לבין אהבתי את הספר החפה מאהבתי אותה, שהיא שמאפשרת לי לכתוב את הדברים האלה. השני הוא העקרון שאין הנחתום מעיד על עיסתו. אינני הנחתום של הספר הזה, אבל ביליתי זמן רב מאוד במטבח עם הנחתומית שלו, ופה ושם גם הייתה לי הזכות לטעום, להעיר על התיבול, לראות את תנועת הגוף הלש, ולשהות בתוך החום המרוכז שמתוכו נולד הספר הזה. גם את הקרבה-שבמסע הזו עלי להניח כשאני בא לכתוב. מוקש מזה ומוקש מזה. הנה אני עובר באמצע.

שער הכניסה אל תוך הספר הזה עובר דרך שמו. ליתר דיוק, מן ההבנה שמתחוללת בקורא לאורך הקריאה שהספר הזה איננו ספר על סמיכות, הספר הזה הוא עצמו סמיכות. הקול המדבר, העין המתבונת, היד הכותבת כולם גילויים של נפש שהתנועה הבסיסית שלה היא ההתקרבות, ההימצאות עין בעין מול הדברים, במרחק של הבל פה מהם, ומשם כניסה פנימה אל תוכם ממש והתרכבות אתם – הפיכה של הסמוך לסמיך. הציר הקצר, הדחוס כל כך הזה, הוא מה שמסומן בצורה מדויקת בפער בין שתי המשמעויות של שם הספר.

לִפְנוֹת בֹּקֶר מָצָאתִי חָתוּל עִוֵּר עַל סַף הַבַּיִת. מֻגְלָה דַּקָּה שֶׁל אֵינֶנִּי
רוֹאָה. שָׁעָה אֲרֻכָּה חַגְתִּי בַּסָָּלוֹן מְחַפֶּשֶׂת פֶּתַח אֶל חֲדַר הַשֵּׁנָה, אֲבָל
הַמְּנוּחָה הָיְתָה לָאַחֵר שֶׁלֹּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת. לִי הָיָה טֶלֶפוֹן, צֶמֶר גֶּפֶן,
רוֹפֵא חֲתוּלִים תּוֹרָן,

הָלַכְתִּי אֵלָיו בִּשְׁבִיל הַכֻּרְכָּר וּרְחוֹב לְלֹא מוֹצָא בְּיָדַי.

מַה גָּרַם לַחָתוּל הָעִוֵּר לְהֵאָחֵז בִּי כָּכָה כְּשֶׁהָלַכְתִּי, מַה גָּרַם לוֹ לֹא
לִשְׁמֹעַ אֶת רַגְלַי הַנְּסוֹגוֹת אָחוֹר בְּתוֹךְ הֲלִיכָה, מַה גָּרַם לוֹ לְלַקֵּק אֶת
יָדִי הַנִּגְעֶלֶת מִכָּל מַגָּע, מֻגְלָה מֻגְלָה, מַה גָּרַם לִי לְדַמְיֵן פִּתְאֹם אֶת בְּנִי
בְּמַדִּים בִּשְׁעַת בֹּקֶר כָּזוֹ, לֹא יוֹדֵעַ מָתַי תִּפָּתַח עָלָיו הָרָעָה יוֹתֵר
מִן הָרָעָה שֶׁכְּבָר עָשָׂה (פְּלִיטֵי מַחֲנוֹת שָׁוֶה מַחֲנוֹת פְּלִיטִים, עֲרֵמָה שֶׁל
מַה נִּהְיֶה אִם לֹא נִהְיֶה חֲזָקִים), מַה גָּרַם לַיְלָלוֹת הַשְּׁקֵטוֹת וְלַפַּחַד מִן
הַחֲשֵׁכָה (חַיָּלִים חַיָּלִים שְׂרֵפָה עֲיָרָתֵנוּ טָרֹף טָרְפָה) וּלְחוּט הַטֶּלֶפוֹן
שֶׁיִּתְפַּתֵּל עוֹד בְּיָדִי כְּשֶׁלֹּא אֶשְׁאַל בְּמִי פָּגַע, וְהַחָתוּל הָעִוֵּר הַזֶּה, מָה
אֲנִי עוֹשָׂה, לֹא אֶבְרַח מִפֹּה, אֶשָּׁאֵר בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה לְחַכּוֹת לוֹ עָטוּף
בְּמַגֶּבֶת, וְהִנֵּה הוּא כְּבָר יוֹצֵא, הִסְתַּיְּמָה הַבְּדִיקָה (סִימַן הַשָּׁוֶה הוֹלֵךְ
וָצַר, סוֹגֵר עַל בֵּיתִי כְּאַנְדַּרְטָה לִשְׁנֵי צְדָדִים, כְּמֵצַר), וּמֻמְלָץ בֶּאֱמֶת
לְהַרְדִּים, פְּעֻלָּה זוֹלָה, אַחֲרֶיהָ שְׁתִיקָה, שֶׁלֹּא יִסְבֹּל יוֹתֵר, שֶׁבֶּאֱמֶת יַעֲצֹם עֵינַיִם.

שביל הכורכר עליו פוסעת הדוברת "ורחוב ללא מוצא בידה" הוא השביל מן הסמוך אל הסמיך. התנועה שלה היא תנועה "ללא מוצא", כלומר תנועה של אין ברירה. מדוע לא ניתן לה לבחור אחרת? כי המחיר שצריך לשלם אותו "אחר שלא פתח את הדלת" הוא היות מכוסה ב- "מוגלה דקה של אינני רואה". כלומר איזו פגימה עצמית הנובעת מן ההעמדה הבסיסית של עצמך כ-'אחר' מול העולם. האלימות שיש בפגימה מן הסוג הזה היא בלתי נסבלת יותר מכל קושי שבמפגש עם המציאות.

לא בכדי נודד השיר משם מיד אל תמונה של אלימות אחרת: הבן במדים בפעילות מבצעית בשטחים שאיננו יודע "מתי תפתח עליו הרעה יותר מן הרעה שכבר עשה". וכאן בא ההיפוך המפתיע: הרעה שאדם מביא על עצמו בעצם ההסכמה לעשות מעשים כאלה גדולה עוד יותר מן המעשים עצמם. שתי אפשרויות נבחנות כאן נוכח המציאות הפולשנית, האלימה. שתיהן כרוכות בהפניית עורף אליה, ושתיהן, לפיכך, נידחות. גם האפשרות להכחיד את המציאות הקשה על ידי הפעלתה אלימות גדולה עוד יותר כנגדה (כמעשה הבן החיל) וגם אפשרות העיוור העצמי (האחר שלא פתח את הדלת).

נותרת רק ברירה אמיצה אחת – "להישאר בחדר ההמתנה", כלומר סמוך ככל האפשר אל הדברים. להמשיך ולנוע לאורך "סימן השוה ההולך וצר, סוגר על ביתי כאנדרטה לשני צדדים, כמצר". התקצרותו של סימן השוה הזה, הפיכתו מסימן מופשט לחוסר מרחק ממשי בין הדוברת למציאות, היא אותה תנועה מן הסמוך אל הסמיך.

התחנה הסופית של התנועה הזו היא הרדמתו של החתול. התעקשותה של הדוברת לא להרדם, לא להפנות עורף, מאפשרת להרדמה האמיתית להינתן למי שבאמת זקוק לה. הסיום הזה איננו מתקתק או הוליוודי (גם אלה הרי הפניות עורף למציאות), אין בו פרסים או קתרזיס או טפיחה עצמית על השכם – אבל יש בו אמת. אמת שיכולה להתגלות רק בזכות ההתעקשות להוותר קרוב אל הדברים, סמוך.

זוהי המתנה הגדולה שהספר המטלטל הזה מציע לקורא הרציני, המתמסר שלו: ההזדמנות לחוות את התנועה הלא-נרתעת אל לב הדברים. לראות אותה מבוצעת שוב ושוב, שיר אחר שיר, ולממש אותה בעצמו במגע שלו עם השירים. לזכות, לפחות למשך הקריאה, בחסד הניקוז של אותה מוגלה דקה של אי-ראיה המלווה אותנו פרקים ארוכים כל כך מקיומנו.