בומבסטי, סכמטי שונא.
תפילת כל נדריי רחוקה מאוד מ"חולצה לבנה מקומטת". לבוז לתפילות יהודיות זה כמו לבוז לשירה יפנית, אותו דבר. מדוע בעיניך שירה יפנית היא קדושה? כי אתה לא חלק ממנה?
אפשר, למשל, כך: אדם רוצה לצאת לבית הכנסת, הוא פותח את ארון הבגדים שלו ומגלה שיש בו רק חולצה לבנה אחת, והיא מקומטת מאוד מחוסר שימוש. מה אומר הקימוט הזה על חייו? אולי על יכולתו להתנשא מעל שגרת היומיום? אולי על מקומם של התפילה, של הקהילה, של יהדותו?
אפשרות אחרת: אדם עומד בתפילת כל נדרי, בים האדם הלבן החגיגי, ומזהה לפתע בין המתפללים אחד שחולצתו מקומטת. מה "עושה" הקימוט הזה בתוך האחידות? האם יש לו מקום? האם ההתכנסות הזו מותירה מקום למקומט?
ויש נוספות, אני מניח.
אפילו האפשרות ששרול הלך בה, שעושה הקבלה מפורשת בין התפילה לבין חולצה מקומטת איננה חייבת להריץ אותנו לנוסחה מקומט = רע => תפילת כל נדרי = רע => יהדות = רע => שירה יפנית = טוב (קפיצה תמוהה כשלעצמה). האם מקומט הוא רק ובפשטות רע? מהו הקימוט בהקשר של תפילת כל נדרי? מדוע הוא התרחש? איזו פעולה הוא דורש וכן הלאה.
יש בעיני מידה של מיידיות-יתר בסוג כזה של קריאה והיא מצערת, בייחוד כשהיא מתרגמת לתגובה פומבית, מפני שהיא סוגרת אפשרויות ומדכאת שיח, הן פנימי והן חיצוני.
אלכס בן-ארי 
קשה לכתוב הייקו בעברית. בדרך כלל זה נשמע בלוי או מתייפייף. מצאת את התדר הנכון למקום ולשפה. האיזון המדויק בין מופשט לקונקרטי. תודה
אהבתיאהבתי
בומבסטי, סכמטי שונא.
תפילת כל נדריי רחוקה מאוד מ"חולצה לבנה מקומטת". לבוז לתפילות יהודיות זה כמו לבוז לשירה יפנית, אותו דבר. מדוע בעיניך שירה יפנית היא קדושה? כי אתה לא חלק ממנה?
אהבתיאהבתי
האמן לי, אילו הייתי רוצה לבוז ליהדות הייתי בוחר לי סוגה הולמת יותר: לעשות את זה עם הייקו זה כמו להוציא מישהו להורג בתליה על קור של עכביש.
יש יותר מדרך אחת לקרוא את הטקסט הזה ואתה עשית בחירה כפולה: לקרוא אותו בדרך הגסה והאלימה ביותר האפשרית וגם לעצור בזה ולא לבחון עוד קריאות.
מרית – תודה. זה משמח לשמוע.
אהבתיאהבתי
אני אוהב לקרוא את השירים שלך. יש בהם משהו פשוט ויפה
הלוואי והייתי יכול לכתוב כך (זה לא קינאה – זה פירגון)
אהבתיאהבתי
אשמח לדעת מה הדרך הלא גסה ולא אלימה ביותר האפשרית שאתה בוחן את הטקסט שלך. אם תסביר בהגיון .
אהבתיאהבתי
לא מספיק לבקר את מבקריך, אתה צריך גם בשר מאחורי הביקורת הבומבסטית שלך
אהבתיאהבתי
אפשר, למשל, כך: אדם רוצה לצאת לבית הכנסת, הוא פותח את ארון הבגדים שלו ומגלה שיש בו רק חולצה לבנה אחת, והיא מקומטת מאוד מחוסר שימוש. מה אומר הקימוט הזה על חייו? אולי על יכולתו להתנשא מעל שגרת היומיום? אולי על מקומם של התפילה, של הקהילה, של יהדותו?
אפשרות אחרת: אדם עומד בתפילת כל נדרי, בים האדם הלבן החגיגי, ומזהה לפתע בין המתפללים אחד שחולצתו מקומטת. מה "עושה" הקימוט הזה בתוך האחידות? האם יש לו מקום? האם ההתכנסות הזו מותירה מקום למקומט?
ויש נוספות, אני מניח.
אפילו האפשרות ששרול הלך בה, שעושה הקבלה מפורשת בין התפילה לבין חולצה מקומטת איננה חייבת להריץ אותנו לנוסחה מקומט = רע => תפילת כל נדרי = רע => יהדות = רע => שירה יפנית = טוב (קפיצה תמוהה כשלעצמה). האם מקומט הוא רק ובפשטות רע? מהו הקימוט בהקשר של תפילת כל נדרי? מדוע הוא התרחש? איזו פעולה הוא דורש וכן הלאה.
יש בעיני מידה של מיידיות-יתר בסוג כזה של קריאה והיא מצערת, בייחוד כשהיא מתרגמת לתגובה פומבית, מפני שהיא סוגרת אפשרויות ומדכאת שיח, הן פנימי והן חיצוני.
אהבתיאהבתי
אלכס,
אהבתי, גם את ההייקו וגם את הסבריך שבאו אחריו (והולידו עוד שניים שלושה הייקוים באותו המחיר).
אהבתיאהבתי