קבלת פנים מאוחרת – 'לורם איפסום' מאת תומר ליכטש

קודם כל לקרוא. אפשר לקנות בחנויות המובחרות ואפשר להוריד בחינם ברשת. כל הפרטים כאן.

*

אחרי שקוראים את הלורם איפסומים של תומר ליכטש מתעורר מיד הרצון לכתוב כמה בעצמך.
זה סימן מצוין.

*

הספר הזה הוא שירה שמושאה הוא פלא הדיבור. הפרויקט הגדול של הספר, הלהט שמניע אותו, הוא התשוקה להבין מבפנים מה מתרחש כאשר אוסף של מילים פוגש תודעה של מאזין, ובייחוד את מה שמתחולל באזור המפגש שאיננו קשור למשמעות המילולית של המילים. את רגעי הווצרותו של התוכן שמעבר לתוכן. על האלכימיה הזו מסתערים מאות האיפסומים של ליכטש, כולאים אותה בבועות קטנות, סטריליות, בנות שלוש שורות בלתי מפוסקות, מכתרים אותה בחלוקים לבנים ומנתחים.

*

במבט ראשון ההתכוונות של הספר הזה נדמית שונה מזו של שירה "קלאסית", קרי להשתמש במילים על מנת להצביע על משהו שהוא מעבר למילולי, על מה שמטבעו שאיננו ניתן לאמירה. הספר הזה מתעניין בראש ובראשונה במנגנון השפה עצמו. הוא עוסק בשאלה מה בחומר שממנו עשויה שפה מאפשר בכלל להשתמש בה כדי לכתוב שירה. אבל התשובה, או התשובות, שמתגלות לאורך הקריאות ב-"לורם איפסום" הן עצמן ממשפחת הדברים שאינם ניתנים לאמירה. לכן "לורם איפסום", למרות הרושם הראשון הזה, הוא בסופו של דבר מהלך שירי "קלאסי", רק עם מושא מאוד לא שיגרתי.

*

ראו למשל את השלשה הזו:

היי
A
תן לי יותר בס

(מס' 288)

בשורה השלישית המפתיעה מתגלה שהקריאה "היי" וה- "A" בשורה שאחריה מצביעות על אותו דבר ממש והדבר הזה הוא הצליל שנזרק לחלל כשהוגים כל אחת מהן. ועם זאת, למרות הזהות ביניהן, לא ניתן היה בשום אופן לוותר על אף אחת מן השתיים. השלשה הזו לא הייתה עובדת אם "היי" או "A" היו חוזרים פעמיים בשתי השורות הראשונות. מדוע? קשה להסביר במילים, בוודאי במעט מילים, אבל האיפסום הקריסטלי הזה מעניק לקורא שלו מעבדה קטנה בה הוא יכול לעשות את הנסיונות האלה בעצמו ולהיווכח. כמו במעגלים החשמליים בערכות ההרכבה של "המדען הקטן", יכול הקורא באיפסום הזה להחליף "היי" ב-"A" ולהיפך ולעקוב אחרי מה שקורה במוחו כשהוא קורא את השלשה הזו שוב לאט – ואגב כך להבין משהו על האופן בו מילים פועלות על התודעה.

או זו:

הו דווינו חי הו
דווינו חי הו דווינו
הו דווינו הודווינוחי

(מס' 504) 

השלשה הזו גם היא חיקוי של צליל – של מה שמתנגן בראשו של כל אחד מאיתנו כשמזכירים את הניגון "עוד אבינו חי". למוסיקה הזו נותן האיפסום תעתיק מילולי-גרפי מדויק (בכלל, האוזן של ליכטש לשפה היא פלא שמזדהר לכל אורך הספר). מרגע שהביטוי הזה מונח על הדף יש בו איזו מוזרות שהתודעה הקוראת מסתערת לפענח. ברגע הזה אנו עשויים להתקל בפליאה בעובדה שלמעט המלה האחרונה, הפרוק מחדש של מילות המקור אינו יוצר רק רצף צלילי וגרפי חדש אלא גם שיר עם מילים ומשמעויות אחרות לחלוטין. רק המלה "חי" נותרת כגשר שמחבר חזרה למילות השיר המקורי. מתוך הפרוק וההרכבה מחדש דרך הצליל עומדים לפנינו לפתע שני עולמות תוכן זה לצד זה ודבר שירי חזק קורה.

*

דיבור פנימי הוא שטף. זרימה מתמדת של מילים, רעיונות וזנבות רגש. נהר שלובש ופושט צורות ללא הרף באופנים שעל פי רוב אינם גלויים לנו במלואם, מהירים מכדי שנתחקה אחריהם. הספר הזה עושה דבר נדיר: הוא מצליח, באמצעות אבני היסוד של בתי שיר בני שלוש שורות, להקים דגם מבוקר של הנהר הפנימי הזה. דגם שבזכות היותו מדויק כל כך, מאפשר לנו להכיר בקריאה באופן אינטימי את איכות תנועתה של זרימת התודעה, ובייחוד את העיקולים המפתיעים בהם מתחוללת הקפיצה אל עבר העל-מילולי. 

*

עם או בלי קשר לכל מה שנאמר עד כה, "לורם איפסום" הוא ספר מאוד מאוד מצחיק. מצחיק מן הסוג של לצחוק בקול רם, גם בציבור, אפילו בקריאות חוזרות. חלק מן הצחוקים הם בגלל שהאיפסומים עצמם מאוד מצחיקים, אבל רובם הגדול הוא הצחוק הילדותי הנרגש, מלא החדווה, של גלישה באבוב בנהר סואן בדיוק במידה הנכונה.