כמה מילים על 'אושן 13'

הדבר המעניין היחיד שהסרט הזה (כמו גם קודמו, 'אושן 12') מציע לצופים בו הוא ההתבוננות עליו כעל מטא-סרט. ישנה סימטריה מדויקת בין עלילת הסרט לבין עלילת עשייתו. חבורת הכוכבים הגדולים (פיט, קלוני) בעלי הפרסונה הקלילה-מצליחנית החוברים מעת לעת, איש מפינתו, לבצע את התעלול המהוקצע והמופרך שהוא הסרט הזה, משיקה עד כדי זהות לחבורת הנוכלים המתקבצת סביב דני אושן. 
האוסף הרופף של תרגילי הנוכלות המבריקים אך בלתי-אמינים לחלוטין של החבורה אנלוגי לגמרי לבימוי מלא הכריזמה אך נטול הכיוון של סודרברג, שנדמה שרק בדרך נס מצליח לנווט את הסרט הזה לסיומו. כמו הנבל של הסרט (אל פאצ'ינו) גם הצופה מובל דרך אוסף התעלולים/סצנות הזה עד אשר הוא נותר בסיומו של הסרט מתוסכל וחסר-כל. המקבילה הזו בין שתי הרמות נוכחת כל כך לאורך הצפיה עד כי אין כמעט ברירה אלא לראותה כבלתי-מקרית, כלומר כאמירה על עצם עשיית הסרט ועל תעשיית הקולנוע ההוליוודית בכלל.

כבר בסרט האולפנים הגדול הראשון שלו, 'ארין ברוקוביץ', הטרידה את סודרברג שאלת מחיר ההצלחה או היחס בין החיצוניות למהות. 'ארין ברוקוביץ' נגע בשאלות הללו בצורה מעודנת, חכמה ואירונית דרך דמותה של ארין, שעם התקדמות החקירה שלה עוברת טרנספורמציה ממי שהמוטיבציה הבסיסית שלה איננה שונה מזו של תאגיד הענק אותו היא חוקרת (רווח אישי) למישהיא הרואה את ההשפעה ההרסנית של כוחות אלה על סביבתה ועל חייה. אחד הדברים שהופכים את 'ארין ברוקוביץ' ליצירה מורכבת הוא העובדה שברגע שמאבקה של ארין הופך למאבק על מהות (כלומר המטאמורפוזה החיובית הושלמה לכאורה) מתגלה אותו ציר מחדש בואריאציה אחרת: האם עליה להמשיך ולהיות מחויבת למאבקה הצודק לטובת תושבי הינקלי גם במחיר הרס חייה האישיים ומערכת היחסים שלה עם בן-זוגה וילדיה?

מעניין בהקשר הזה להתבונן איך משתבץ 'ארין ברוקוביץ' בפילמוגרפיה של סודרברג עצמו. זהו כאמור הסרט ההוליוודי "הגדול" הראשון שלו הן מבחינת תקציב (52 מליון דולר, מתוכם 20 מיליון לג'וליה רוברטס – השכר הגבוה ביותר ששולם עד אז לשחקנית) והן מבחינת כוכבים (ג'וליה רוברטס, אלברט פיני). זהו גם הסרט הראשון שהביא לסודרברג מועמדות לאוסקר (אם כי את הפסלון עצמו הוא קיבל באותה שנה דווקא על טראפיק). כלומר עבור סודרברג היה הסרט הזה נקודת צומת בין עשיית הסרטים העצמאיים הקטנים, הבלתי מוגבלים מבחינת החופש האומנותי שלהם, לבין הכסף הגדול של האולפנים ההוליוודיים וההכרה והפירסום שבאים אתה. במובן זה ארין ברוקוביץ הוא סרט שמחצין את ההתלבטות של היוצר שלו בין שתי האלטרנטיבות הקיומיות הללו. לפיכך מרתק לראות את האופן החצוף בו מתיר סודרברג את הקונפליקט בסרט: ארין ברוקוביץ זוכה בסופו של דבר בכל: בכסף, במהות ובאהבה. היא מתעשרת, זוכה בתביעה ומשקמת את מערכת היחסים הרומנטית שלה. אנו עוזבים אותה בסיומו של הסרט כשהיא על גג העולם. 

בקריירת הבימוי שלו מאז מיישם סודרברג ואריאציה מעניינת על הסיום הזה. את הפער הבלתי ניתן לגישור לכאורה הוא מוחק בכך שהוא מדלג תדיר בין שני העולמות: הסרטים האומנותיים דוגמת Bubble וסולאריס מול הבלוקבסטרים של סדרת אושן. אם אי אפשר להיות באותו זמן בשני הקטבים אפשר לייצר אפקט דומה על ידי מעבר תכוף וקיצוני מספיק ביניהם. סדרת סרטי 'אושן' היא אחת מקצותיה המודעים לעצמה של המטוטלת הזו.