על שירה והקשר: בעקבות רשימתו של נסים קלדרון בגליון האחרון של מוסף ספרים

אהבתי את רשימתו של ניסים קלדרון במוסך 'ספרים' האחרון של 'הארץ' על 'תולדות הנשמה', ספר תרגומיה של המשוררת יעל גלוברמן לשיריו של סטיבן ספנדר. אהבתי את העדינות בה הוא כתוב ואת היחס האוהב, הדואג, החם כלפי השירה העברית העולה ממנה. קלדרון כותב שלספנדר, גם אם איננו משורר ענק, יש חשיבות עצומה כמי ששם בתוך הקשר את העבודה הספרותית של בני דורו. כלומר כמי שמיקם את כתיבתו שלו ואת וכתיבתם של בני דורו בתוך מסגרת התקופה ומיפה את יחסי הגומלין שלהם עם סביבתם הפוליטית והאמנותית. במובן זה, טוען קלדרון, ספנדר חשוב מאוד על מדף תרגומי השירה העברית היום כי הקשר הוא בדיוק מה שהשירה העברית זקוקה לו כרגע:

"היא אינה ענייה, השירה העברית של זמננו, אבל היא ענייה בהקשר. ומי שיכתוב עליה תוך הענקת הקשר – כפי שכתב ספנדר על בני דורו – יוציא אותה מהחנק שהיא נמצאת בו. הרבה משוררים כותבים היום שירה בעברית, וכמה מהם כותבים שירה נוקבת ומעולה. אבל רשת הקורים המחברת משורר אל משורר, משורר אל מספר, משורר ומספר אל מוסיקאי, ודור שלם של משוררים אל סביבתם ההיסטורית – רשת הקורים הזאת נסתרת מעיניהם של רוב הקוראים וגם של רוב הכותבים. יש משוררים, אין שירה. יש שירים, אבל אין נושא מרכזי ומשותף לוויכוח על השירים. יש כתבי-עת רבים לשירה, אבל טובי העורכים מתלוננים על חיבורים דלים בין השירה לרחוב, בין השירה לאקלים של ההפרטה, בין השירה למהירות ולהצפה של האינטרנט ושל המלים הדוהרות אצל הראפרים. רשת קורים כזאת טווה ספנדר סביב השירה של בני דורו לכן אפשר ללמוד ממנו ולכן טוב שהספר הזה בידינו." 

מילים קולעות. אכן באופן מפתיע יחד עם השפע הגדול של שירה שנכתב כאן בשנים האחרונות לכתוב שירה בישראל בימים האלה הוא עיסוק בודד מאוד. זו בדידות מאוד מסוימת: בדידות של כרך, של היות אחד מבין המון פרצופים ממהרים על המדרכה שאין להם גורל משותף שקושר אותם יחד. 'את חוט תפירה דקיק בתוך היריעה' כותב לאור בשיר הפותח את 'שירים בעמק הברזל"; אין היום תחושה שישנה יריעה כזו שנתפרת במשותף. האקלים הזה, אגב, איננו מיוחד לשירה. גם להיות אזרח במדינת ישראל בימינו הוא עיסוק בודד מאוד.

אבל לאיזה הקשר בדיוק זקוקה השירה? כאן אני חולק על קלדרון. אינני חושב ש 'נושא מרכזי ומשותף לוויכוח' הוא הכיוון. סוג כזה של הקשר "אידיאולוגי", מעבר לעובדה שהוא מנוגד לרוח התקופה ולכן סיכויו לצמוח אפסיים, גם יחטא לשפע המרהיב שיש סביבנו היום. נחוץ דבר-מה עדין יותר, קשה יותר להגדרה, שמהותו איננה תוכנית אלא קהילתית. סוג של "הקשר רך" שישמר את הריבוי אך בה בעת יקשור אותו יחד. לא 'מצעד גאווה' אלא רשת מתנ"סים. לא משחקים אולימפיים אלא ארגז חול בגן ילדים. 

מניין יכול לצמוח סוג כזה של הקשר? פעולות 'ממלכתיות' יזומות בוודאי לא יעזרו כאן. הקשר כזה יצמח, אם יצמח, בדומה לאופן שבו צומחות רשתות שיתוף הקבצים באינטרנט. כלומר מתוך התקבצות של עטים ועיניים שיפנו, כל אחת מסיבותיה האנוכיות, לאותו מקום ויגלו שהפניה מזינה אותם. ומהו המקום הזה? זוהי ההכרה באותה בדידות, אותו 'חנק' שמזכיר קלדרון. ההכרה הזו היא ה-'קובץ' המשותף של זמננו וההתעוררות ההדרגתית של הרצון להתבונן בו ולחלוק אותו היא המצע לצמיחתה של אותה 'יריעה'.