זה סוג של מרחב ציבורי בעיניי, כלומר הסמכויות שלי בו מוגבלות (גם אם טכנולוגית זה אפשרי). לפעמים (לא לעיתים קרובות לשמחתי) מה שקורה שם מצער אותי אבל לא הייתי רוצה להגביל את החרות במקום הזה, זה חלק מהדיאלוג שיש בו, מבחינתי, הרבה עניין.
אני לא מסכימה בקשר לחרות או לסמכויות. גם אני היססתי בקשר למחיקה בהתחלה, אבל אני מרגישה שזו מין אחריות שלך כלפי הקוראים המשתמשים במרחב לא להניח לאנשים לזהם אותו. סוג החרות שאתה מדבר עליו נשמע כמו החרות הנאוליברלית של השוק החופשי – חרותם של הדורסנים לדרוס, ולא חרותם של האנשים הרוצים להתקיים בנעימות להתקיים בנעימות במרחב. ושוב אנחנו מוצאים את עצמינו משתמשות במילה "חרות" לסמן "אי התערבות" ומשאירים את המרחב הציבורי שלנו למי שמשתמש בו לצרכיו שלו, ולא לצרכי הקהילה.
הקושי שלי הוא כפול:
1. הגבלת המנעד האפשרי של התגובות. אם אני מתחיל לקבוע איך מותר ואיך אסור להגיב אני עלול להגיע למצב שיוכלו וירצו להגיב רק מגיבים שמתנסחים באופן ש"הולם" בעיני – מה שיסגור את הדלת בפני אפני ביטוי אחרים.
2. הגבלת המנעד האפשרי שלי עצמי. זה נובע ישירות מן הנקודה הקודמת. בתור מי שמנהל לעיתים קרובות דיאלוג עם התגובות לא היתי רוצה להיות במקום בו אני מנהל דיאלוג רק עם מי שמדבר אתי באופנים שנוחים לי.
אני חושבת שהסוד הוא להשתמש בשיפוטך, לא לצפות לאלגוריתם שיפתור את זה. האלגוריתם "אני לא מוחק כלום" הוא לא מספק בעיני. מאידך, ההחלטה שהדיאלוג הזה מעניין אותך, ושאתה מעדיף מרחב שבו יש מקום לתגובות אגרסיביות ודוחות כי אתה מרגיש שזה חלק מדיאלוג שאתה מתעניין בו, מסיבותיך שלך, מקובלת עלי. מצד שלישי, הרשה לי לציין שכשאני פתחתי את התגובות, מתוך כוונה לומר משהו על השיר, החוויה הייתה לא נעימה לי, ובמקום להגיב על השיר, שמאוד מצא חן בעיני, מצאתי את עצמי במקום שבו לי לא התחשק להיות חלק מהדיאלוג. ולסיכום: אי פעולה, או מה שנראה כאי קבלת החלטה גם היא קבלת החלטה, ולפעמים מה שפתוח לסוג מסויים של אנשים, סגור לאחרים. אוהבת והולכת לנמנם, מי.
אני מצטרף בזאת למילי.
הגעתי לכאן מ'חלל שירה' במטרה לראות את השיר בהקשרו (ואכן, כאן נוזפו לו שתי מילות כותרת) וגיליתי תגובות מתחכמות. אז נכון, הגבלתן באמצעות מחיקה היא מעשה דרסטי, אך גם השארתן יוצרת מצב שבו מגיבים אחרים יתקשו להגיב. היה לי מצב דומה אצלי בבלוג (זה היה מתמשך ולא רק על פוסט אחד) ואחרי תקופה ארוכה של הבלגה החלטתי למחוק – לא סוג מסוים של תגובות, אלא רק תגובות של מגיבה אחת, שעברה בעיני את הגבול שוב ושוב. מצד שני, אני מעריך את אורך הרוח שלך במצב הזה.
אני מבין את הנקודה של שניכם בעניין הסביבה הלא נעימה שתגובות כאלה יוצרות, סביבה שעלולה לסגור דווקא לאנשים מסוימים את היכולת לדבר.
כמו כל מצב מורכב נראה לי שמה שיש ביכולתנו לעשות הוא, כפי שאומרת מילי, לא לפתור אותו באלגוריתם אלא לכתר אותו במילים. לחשוף כמה שיותר מן המורכבות שלו ואז להניח להכל לחיות באחורי התודעה ובפעם הבאה לפעול איך שיראה הכי נכון באותו רגע.
תודה רבה לשניכם על העזרה בחפירה. מועיל, וגם נעים, מאוד.
אלכס בן-ארי 
מה זה הייקו ?
אהבתיאהבתי
ליולדות יש תפוזים גדולים
מהעץ, לזה הוא התכוון לדעתי
או ששם יולדים תפוזים ברחבה
אהבתיאהבתי
ביקור אצל פרוקטולוג
נפיחה בהתהוות
פוסט מיותר
אצלך באתר
אהבתיאהבתי
שמע, כתבת הייקו טוב טוב
אפילו חרוזים עשית
ביקור אצל פרוקטולוג
נפיחה בהתהוות
פוסט מיותר
אצלך באתר
יענו מיותר- באתר מתחרז לך
זה באמת טופ זה
אהבתיאהבתי
טוב לראות שאחת הדמויות של חנוך לוין ברחה החוצה.
אתה הונגרי, או שאתה סתם מריח רע?
אהבתיאהבתי
לא כותב חמשירים
לא רוצה.
ואתה?
כמה כבר כתבת?
אהבתיאהבתי
מבעד לפרצה
שבענן היתושים
נשקפת הבירה
[איסא]
אהבתיאהבתי
תמחוק אותם (וגם אותי) גועל נפש. ההיקו כל כך יפה וצריך לקרוא תגובות כל כך דוחות.
אהבתיאהבתי
זה סוג של מרחב ציבורי בעיניי, כלומר הסמכויות שלי בו מוגבלות (גם אם טכנולוגית זה אפשרי). לפעמים (לא לעיתים קרובות לשמחתי) מה שקורה שם מצער אותי אבל לא הייתי רוצה להגביל את החרות במקום הזה, זה חלק מהדיאלוג שיש בו, מבחינתי, הרבה עניין.
אהבתיאהבתי
אני לא מסכימה בקשר לחרות או לסמכויות. גם אני היססתי בקשר למחיקה בהתחלה, אבל אני מרגישה שזו מין אחריות שלך כלפי הקוראים המשתמשים במרחב לא להניח לאנשים לזהם אותו. סוג החרות שאתה מדבר עליו נשמע כמו החרות הנאוליברלית של השוק החופשי – חרותם של הדורסנים לדרוס, ולא חרותם של האנשים הרוצים להתקיים בנעימות להתקיים בנעימות במרחב. ושוב אנחנו מוצאים את עצמינו משתמשות במילה "חרות" לסמן "אי התערבות" ומשאירים את המרחב הציבורי שלנו למי שמשתמש בו לצרכיו שלו, ולא לצרכי הקהילה.
אהבתיאהבתי
הקושי שלי הוא כפול:
1. הגבלת המנעד האפשרי של התגובות. אם אני מתחיל לקבוע איך מותר ואיך אסור להגיב אני עלול להגיע למצב שיוכלו וירצו להגיב רק מגיבים שמתנסחים באופן ש"הולם" בעיני – מה שיסגור את הדלת בפני אפני ביטוי אחרים.
2. הגבלת המנעד האפשרי שלי עצמי. זה נובע ישירות מן הנקודה הקודמת. בתור מי שמנהל לעיתים קרובות דיאלוג עם התגובות לא היתי רוצה להיות במקום בו אני מנהל דיאלוג רק עם מי שמדבר אתי באופנים שנוחים לי.
מה את אומרת?
אהבתיאהבתי
אני חושבת שהסוד הוא להשתמש בשיפוטך, לא לצפות לאלגוריתם שיפתור את זה. האלגוריתם "אני לא מוחק כלום" הוא לא מספק בעיני. מאידך, ההחלטה שהדיאלוג הזה מעניין אותך, ושאתה מעדיף מרחב שבו יש מקום לתגובות אגרסיביות ודוחות כי אתה מרגיש שזה חלק מדיאלוג שאתה מתעניין בו, מסיבותיך שלך, מקובלת עלי. מצד שלישי, הרשה לי לציין שכשאני פתחתי את התגובות, מתוך כוונה לומר משהו על השיר, החוויה הייתה לא נעימה לי, ובמקום להגיב על השיר, שמאוד מצא חן בעיני, מצאתי את עצמי במקום שבו לי לא התחשק להיות חלק מהדיאלוג. ולסיכום: אי פעולה, או מה שנראה כאי קבלת החלטה גם היא קבלת החלטה, ולפעמים מה שפתוח לסוג מסויים של אנשים, סגור לאחרים. אוהבת והולכת לנמנם, מי.
אהבתיאהבתי
אני מצטרף בזאת למילי.
הגעתי לכאן מ'חלל שירה' במטרה לראות את השיר בהקשרו (ואכן, כאן נוזפו לו שתי מילות כותרת) וגיליתי תגובות מתחכמות. אז נכון, הגבלתן באמצעות מחיקה היא מעשה דרסטי, אך גם השארתן יוצרת מצב שבו מגיבים אחרים יתקשו להגיב. היה לי מצב דומה אצלי בבלוג (זה היה מתמשך ולא רק על פוסט אחד) ואחרי תקופה ארוכה של הבלגה החלטתי למחוק – לא סוג מסוים של תגובות, אלא רק תגובות של מגיבה אחת, שעברה בעיני את הגבול שוב ושוב. מצד שני, אני מעריך את אורך הרוח שלך במצב הזה.
אהבתיאהבתי
אני מבין את הנקודה של שניכם בעניין הסביבה הלא נעימה שתגובות כאלה יוצרות, סביבה שעלולה לסגור דווקא לאנשים מסוימים את היכולת לדבר.
כמו כל מצב מורכב נראה לי שמה שיש ביכולתנו לעשות הוא, כפי שאומרת מילי, לא לפתור אותו באלגוריתם אלא לכתר אותו במילים. לחשוף כמה שיותר מן המורכבות שלו ואז להניח להכל לחיות באחורי התודעה ובפעם הבאה לפעול איך שיראה הכי נכון באותו רגע.
תודה רבה לשניכם על העזרה בחפירה. מועיל, וגם נעים, מאוד.
אהבתיאהבתי
שיר נפלא. הכובד של הפירות מורגש פיזית, ומספֵּר גם את הזמן שלפני הביקור במחלקת יולדות.
אהבתיאהבתי
רוצה לומר – יפה בעיניי איך הצלחת לדחוס גם זמן קודם לשיר.
אהבתיאהבתי
יפה מה שאתה אומר.
אם להמשיך אותך, אולי אפשר לחוש גם דרך כובדם של הפרות ודרך היותם תלויים את הזמן העומד להגיע.
אהבתיאהבתי