- בעמ' 201 פרצתי לראשונה בצחוק רם. צחוק שארב שם כל הזמן, שבושל לאורך עמודים רבים על אש קטנה, שכמו כפיס עץ נסחף בשטף הקריאה, נחבט מעת לעת בגדות, מסתחרר וממשיך הלאה בלי לעצור עד לרגע המשחרר הזה, שש שורות מתחילתו של עמוד 201.
אצל קורא אחר היה אולי הצחוק הזה משתחרר ברגע אחר, אבל נדמה לי שניתן לומר כמעט בוודאות שבמוקדם או במאוחר הרגע הזה היה מגיע, כי הספר הזה, אולי במפתיע, הוא ספר מצחיק מאוד. ההצחקה איננה בראש מעייניו, אך היא נוכחת כל העת כגרוי מתמיד, מרוקעת בקולו של המספר. לעיתים גלויה יותר, לעיתים פחות, אבל כמעט תמיד שם. - עולה בדעתי שהדימוי של כפיס העץ הולם לא רק את הצחוק אלא לוכד משהו כללי יותר ביחס לחווית הקריאה בספר הזה. 'הרוצחים' הוא טקסט שמכריח אותך לוותר על השליטה הבסיסית שאתה מורגל בה כקורא. ראשית, הוא עצום בגודלו – נהר שוצף של שש מאות וחמישים עמודים צפופים. שנית, המנגנונים המוסכמים המאפשרים את ההתמצאות הבסיסית בו מרודדים למינימום או אינם קיימים כלל; אין למשל תוכן עניינים, כותרות או מספרי פרקים. החלוקה היחידה שהוא מציע היא מבחינה זו בבחינת לעג לרש: מחצית הספר הראשונה מקוטלגת כולה תחת שער הקרוי "1" ואילו המחצית השניה תחת שער הקרוי "2". כל אחד משני החלקים הללו בנוי מרצף של פרקים קצרים, שהם יחידת הסיפור הבסיסית, ה"אטום" הספרותי של היצירה הזו. כל פרק כזה מתחיל בכמה שורות ריקות בעמודו הראשון ונמשך ברצף, ללא חלוקה לפסקאות, לאורך שניים עד עשרה עמודים (למעט לחריגים בודדים) זהים זה לזה לחלוטין מבחינה גרפית – עמודים על גבי עמודים של מטילי טקסט ממורכז.
הדפדוף בספר הזה מעורר לכן חוויה של שהות בחדר מראות, של הליכה במסדרונות מפותלים, בלתי נגמרים של היכלות בית משפט ענק. - העלילה גם היא איננה מספקת עוגנים המקלים על ההתמצאות. ההיפך הוא הנכון. הקפיצות התדירות בזמן ובמרחב (פעמים רבות בכל פרק), הכמות הגדולה של הדמויות והעובדה שפרטי העלילה מצטברים רסיס פה רסיס שם, בדרך כלל לא על פי הסדר הכרונולוגי שלהם, הופכים גם את ההתמצאות בתוכן למאתגרת מאוד, בייחוד בשלבים הראשונים. גם לאחר מכן, משפוענחה העלילה הבסיסית, הרומן איננו מניח לקורא בו להגיע לאותו מצב שליטה נכסף של "להרגיש בבית". רוצה לומר אותו שלב נעים בו הכל ברור ונוח ומוכר לחלוטין ונותר רק להישען לאחור ולעקוב בהנאה פסיבית אחר השתלשלות העלילה. לא בספר הזה. העלילה, או מוטב – העלילות, מתהוות כל העת, מתפתלות, מתפענחות, מתקשרות זו לזו בקשרי פתאום מפתיעים. ההפרדה המסורתית, המובנת מאליה, בין חזית לרקע מטושטשת מאוד. היכולת "להרים את המבט", לסקור את הרומן ממעוף הציפור, היא חרות שהטקסט הזה שולל כמעט לחלוטין מקוראיו.
- בתור מי שלעולם איננו משתמש בסימניה אני יכול לומר: קשה מאוד למצוא מחדש את מקומך בספר הזה בין קריאה לקריאה. האם את הפרק הזה קראתי כבר? כן, בוודאי. אבל הבא אחריו? לא בטוח, צריך להתחיל לקרוא ורק אז אפשר לדעת. המשפט "עד איפה הגעתי" הוא חסר משמעות בהינתן שאין כל ודאות שהפרק הבא הוא המשכו של הקודם.
מצד שני, אפשר גם לומר אותו דבר בדיוק להפך: זהו ספר שאין בו צורך בסימניה. כל מקום שתכנס בו מחדש הוא מקום נכון. לפחות נכון ככל מקום אחר. הנהר הוא נהר- היכן שלא תטיל לתוכו את כפיס העץ הקורא שהנך, תסחוף אותך התנועה אל תוכה באותה מדה.
בין שני הקטבים הללו – הנסיון הבלתי נמנע להטיל סדר, לשלוט, שהרומן הזה לוכד אותך בתוכו לבין הויתור, ההיסחפות המלאה שהוא מעניק לך הזדמנות לתרגל, מטלטלת הקריאה. - עמ' 193 – "העגלה הריקה – במה נמלאנה" – הא!
- עמ' 197 – "הוא אחז בעגבותיה והניען בקצב הנוח לו." – הא!
- עמ' 201: האופנאי קוּקִי בֶּליני – הא!
אלכס בן-ארי 
עשית לי חשק לקרוא. וכך אעשה.
אהבתיאהבתי
רציתי לכתוב יומן קריאה כזה בעצמי, על הספר, ואז רציתי יומן קריאה בשולי הספר, משהו על איך זו הקריאה בו, איך זה לעשות בו הפסקה לשים אותו הפוך על המזרן עמ' 122 לחשוב עליו מחכה לי בצל מה שקראתי עד אז לאור מה שעוד אקרא. בסוף לא.
יש שם עוד צחוק מבעד לצחוק שתארת, זה הצחוק הזה של דבר לא ישתנה, של בהינתן נסיבות מסוימות אז כך וכך. חוץ מזה אני מדמה לשמוע צחוק נוסף, צחוק רציני מאוד, איזה צחוק כמו צחוק שטני של משחיתי הציורים, צחוק כאתר של העלאת האמנות קורבן. אולי אפילו אפרסם בנושא פוסט ישן שנגנז מזמן.
אהבתיאהבתי
או לא? 🙂
אהבתיאהבתי