בשולי הדרך הצרה לאוקו

'הדרך הצרה לאוקו' הוא יומן מסע של משורר ההאיקו היפני הנודע באשו. מסע שנמשך חמישה חודשים וכאלפיים קילומטרים במסלול כמעט מעגלי לאורך קו החוף של יפן.
אין לי כוונה לסקור כאן את הספר הזה לעומק, לשם כך כדאי לקרוא כאן וגם את הראיון עם המתרגם, יעקב רז, כאן. היייתי רוצה רק להעיר הערה קטנה בשוליו, עם הפיכת הדף האחרון בו הבוקר. 

הנה פרק הסיום של המסע, שהוא גם הפרק האחרון בספר:

"
רוטסו בא לנמל הזה לקבל את פני, וליווה אותי עד נפת מינו. נעזרים בסוסים רכבנו ונכנסנו לבית האחוזה אוגאקי. שם פגשנו בסורה שבא לכאן מאיסה. גם אצוג'ין האיץ את סוסו לכאן, וכולנו התכנסנו בביתו של ג'וקו. חברים יקרים – זנסנשי, קייקו ובניו – באו לבקר אותי יומם ולילה, שמחים ומפנקים, כאילו פגשו מישהו שחזר מן המתים.
עוד לא התאוששתי לחלוטין מתשישות המסע, וכבר הגיע היום הששי בחודש התשיעי. החלטתי להשתתף בטקס הבניה מחדש של מקדש איסה, ושוב הפלגתי בספינה.

"

יש משהו בלתי נתפס בפשטות של הסיום הזה. חמישה משפטים קצרים, מתוכם ארבעה עוסקים בתאור טכני של הגעה והתכנסות, זה כל מה שמקדיש באשו לסיום המסע הזה. פרק הסיום גם איננו שונה במאום, לא בנימתו ולא באורכו, משום פרק אחר ביומן. דבר בו איננו מרמז על כך שהוא מסיים תהליך פיסי ורוחני ארוך ומשמעותי כל כך. התחנה האחרונה במסע הינה בדיוק זה – רק עוד תחנה. ובהתאמה, שני המשפטים האחרונים של הפרק מתארים כבר את היציאה למסע הבא.

אם יש משהו שהייתי רוצה לקחת איתי מן הספר הזה, הרי הוא אותה פשטות בלתי מתעכבת. התנועה הקלה, הרציפה, החופשית כל כך של באשו. חופשית ממה? חופשית למשל מן הצורך לסכם, לנתח, להשוות, לנכס את המסע כהישג רוחני. באשו איננו עסוק בכל אלה. היפוכו של דבר – הוא פנוי לחלוטין, ולכן עם תום תנועה אחת יכולה להתחיל בו בפשטות גדולה, בלתי מופרעת, תנועה חדשה: "החלטתי להשתתף בטקס הבניה מחדש של מקדש איסה, ושוב הפלגתי בספינה."

ומהו אותו מסע חדש? טקס הבניה מחדש של מקדש איסא, כפי שמסביר יעקב רז בהערות לפרק, הוא ארוע המתרחש אחת לעשרים שנה ובמהלכו מפרקים את משכנה של אלת השמש ובונים אותו מחדש בעצים חדשים. כמה יפה לסיים כך את פרק הסיום, בהבנה שהמסע ויעדו הם אחד: תנועה מחזורית, בלתי נגמרת, של התחדשות מתמדת, של פרוק ובנייה מחדש.