בהייקואים ובשירים שלך יש תמיד הארה שמרנינה, לפחות אותי, מזכירה לי הארות שמן הסתם היו לי פה-ושם ונשכחו. למשל הפעם נזכרתי בקשישה נוטה למות שנולד לה נכד חדש, והיא מאוד ביקשה, התחננה שיביאו אותו אליה, כדי שהוא "יסתכל" עליה (ציטוט, ככה היא אמרה!).
ואז אולי ישאר לו "זכרון" ממנה, וכך היא תמשיך להיות נוכחת באותו עולם שיומיים לאחר-מכן היא עזבה. וככל שהזכרון של הנכד הזה, של האיש החדש הזה, הוא יותר טאבולראסה, לגביה כן ייטב.
אם אתה מפרסם הייקו-שיר בלי ניקוד, אז מוטב שתכתוב הוורד, בשני ווים, ופניי, בשני יודים.
הכתיב החסר והניקוד מקורם בעידן הקלף (ואולי אף לפני כן) – כדי לחסוך בחומר. כלומר הסוגייה אינה סוגיית שפה אלא סתם "רגישויות", שגורמות לנו רק סבל. אבל אין אפשרות לקבוע נורמות, זה נורא, לכך מן הסתם התכוונו מקורותינו במושג תיק"ו ("תשבי יתרץ קושיות ובעיות").
אלכס בן-ארי 
בהייקואים ובשירים שלך יש תמיד הארה שמרנינה, לפחות אותי, מזכירה לי הארות שמן הסתם היו לי פה-ושם ונשכחו. למשל הפעם נזכרתי בקשישה נוטה למות שנולד לה נכד חדש, והיא מאוד ביקשה, התחננה שיביאו אותו אליה, כדי שהוא "יסתכל" עליה (ציטוט, ככה היא אמרה!).
ואז אולי ישאר לו "זכרון" ממנה, וכך היא תמשיך להיות נוכחת באותו עולם שיומיים לאחר-מכן היא עזבה. וככל שהזכרון של הנכד הזה, של האיש החדש הזה, הוא יותר טאבולראסה, לגביה כן ייטב.
אם אתה מפרסם הייקו-שיר בלי ניקוד, אז מוטב שתכתוב הוורד, בשני ווים, ופניי, בשני יודים.
אהבתיאהבתי
סיפור יפה שפי, תודה.
בעניין הכתיב החסר, לא נראה לי שיש ספק של ממש למה הכוונה גם ככה, לא?
אהבתיאהבתי
הכתיב החסר והניקוד מקורם בעידן הקלף (ואולי אף לפני כן) – כדי לחסוך בחומר. כלומר הסוגייה אינה סוגיית שפה אלא סתם "רגישויות", שגורמות לנו רק סבל. אבל אין אפשרות לקבוע נורמות, זה נורא, לכך מן הסתם התכוונו מקורותינו במושג תיק"ו ("תשבי יתרץ קושיות ובעיות").
אהבתיאהבתי
מצטער, אלכס, אבל ורדים לא מכירים שום דבר, פר הגדרה … הם פרחים, לא יצורים בעלי תבונה
אהבתיאהבתי