Michael Barrish המכונה, ובצדק, במחוזות הבלוג הזה "הבלוגר הגדול מכולם" הכריז לפני עשרה ימים שהוא מתכוון לכתוב פוסט חדש בבלוג שלו מדי יום במשך 100 הימים הקרובים.
אלה, חברים, מה שאני קורא חדשות משמחות ביותר. בייחוד בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שהוא העלה רשימה הייתה בערך לפני חודשיים. התגעגעתי.
אל תחמיצו, למשל, את תחילתה של סדרת רשימות מקסימה בשם "נערות שמעולם לא נישקתי".
אל תחמיצו, בעצם, שום דבר שהוא כותב.
מי שיטרח ויחשב ימצא שהפוסט האחרון בפרויקט ייצא בדיוק, אבל בדיוק, בערב חג המולד.
שנה טובה.
אלכס בן-ארי 
איך האנשים מוצאים כל יום נושאים חדשים להתבטא עליהם?
אהבתיאהבתי
כלומר, פחות מפתיע שיש על מה לכתוב – יום הוא, אחרי הכל, נתח זמן משופע התרחשויות, שלא לדבר על זה שלא חייבים לכתוב על אותו יום דווקא. מה שאותי מפתיע הוא היכולת לבצע באופן יומיומי את ההטמרה הנחוצה לכתיבה. דבר שדורש
גם המון פנאי פנימי וגם המון איטנסיביות רגשית. או אולי זה סתם דורש לא להיות אני ואז זה לא כל כך קשה.
אולי גם אני אכריז פעם על פרויקט כזה, מי יודע.
אהבתיאהבתי
אתה כל כך צודק. אני מקנא בכנות באנשים שיש להם את כל אלה – האינטנסיביות הרגשית, הפנאי הפנימי ומה שקראת לו "ההטמרה". אני חושב שלו הייתי מקים לעצמי בלוג הייתי ממצה את כל מה שיש לי לומר בשבוע אחד. זה כנראה ההבדל בין פשוטי העם לבין היוצרים.
אהבתיאהבתי
הבעיה עם ה"הטמרה" שלפעמים היא מקבלת תצורה של "פחד טמיר מיד ענקים" (רחל), ואם כבר פחד אז כלשון משורר אחר "כשבדידות אינה פחד…".
אהבתיאהבתי