הרהור קצר על 'באטמן מתחיל'

הרגעים המעניינים ביותר בסרט הכל כך מוקפד ומהוקצע הזה הם הרגעים הספורים בהם הוא בוגד בעצמו ויזואלית. ישנן כמה סצינות קצרצרות בהן רואים מקרוב את באטמן משוחח עם אדם כלשהו. השלוש שעולות בדעתי כרגע הן השיחה עם המפקח (לעתיד) גורדון כשזה יוצא מביתו לזרוק את הזבל בסמטה האחורית, חילופי הדברים הקצרים של באטמן עם הילד הקטן שמבחין בו מטפס על מרזב והשיחה הדרמטית עם רייצ'ל בה הוא חושף בפניה שהוא ברוס ויין.

כל אחת מן הסצנות הללו היא סוג של הלם ויזואלי. באטמן של כריסטופר נולן נראה מקרוב כמו גבר מגודל בתחפושת פורים. מסיכת הפנים, הכמו-שריון על החזה, הגלימה השחורה – הכל נראה כל כך מגושם וילדותי. יש פער גדול כל כך בין באטמן גיבור העל כפי שהוא נתפס כשהוא מרחף מעל העיר או נלחם באויביו ( כל קטעי הפעולה,אגב, ערוכים בקיטועים באופן כזה שבאטמן לא נראה בהם מקרוב ליותר מהרף עין בכל רגע נתון) לבין באטמן הנייח, גבר בשר ודם עטוי אוסף של אביזרים ילדותיים מטופשים (גם הבאטמוביל ממשיך את אותו קו של חוסר אלגנטיות. מדובר באחד הרכבים הפרימיטיביים והמכוערים ביותר שניתן להעלות על הדעת).

הבחירה הויזואלית הזו חזקה כל כך ראשית כי היא חותרת תחת הנראטיב הראשי של הסרט ובכך מייצרת בו תחתית כפולה. הסרט הוא בו בזמן סרט על התהוותו של גיבור-על ועל אי הממשות שלו. כלומר סרט על לידתו של מיתוס ובו בזמן על היותו רק פרי של צורך במיתוס. מבט, ומבט על המבט.  

שנית, יש לבחירה הזו אפקט מיוחד על הצופה. הרגעים החטופים בהם נחשף באטמן בעליבותו מנפצים את חווית הצפיה ומשלחים בצופה אבחה של הכרה עצמית. ההזדהות הטוטאלית, הבלתי מפקפקת בעצמה, מפסיקה לרגע קצר להיות מתגמלת והצופה, כמו באטמן, מתגלה לעצמו במערומיו. גבר בן שלושים ושתיים, יושב פעור עיניים בסינמקס, מדמיין שהוא גיבור-על.