הבוקר כתבתי שני מכתבים. עם עט וניר. כמו פעם. בפעם השני שזה קרה שמתי לב: אני נתקע תוך כדי כתיבה כי חסר לי האמוטיקון. אין לו מקבילה טבעית בכתב ומסתבר שהאופן בו אני מתנסח התחיל מתישהו, בלי ששמתי לב, לקחת אותו כמובן מאליו ולהסתמך עליו.
מצחיק.
כלומר, מצחיק 🙂
אלכס בן-ארי 
אילנות גבוהים ממני, כמו לין טראס בספרה המצוין "Eats Shoots and Leaves", כבר עמדו על הקשר בין תקשורת האינטרנט לבין ההידרדרות ביכולת הכתיבה שלנו.
אני מניחה שהשפעת הקידמה היא לא בהכרח רק רעה, אבל בכל הקשור לניקוד ולאוצר מלים, יש לי תחושה שהאינטרנט הזיק יותר משהוא הועיל.
אהבתיאהבתי
או לחילופין עולם שרק הם נותרו בו
יותר עצוב ממצחיק?
כמו לקבל אני אוהב אותך ממישהו, פעם ראשונה, בSMS
איך עושים מאכזב בנקודה פסיקים?
אהבתיאהבתי
מצד שני, דנה, למה שהכתב לא יתרחב לקלוט לתוכו את הצורך החדש ? סימן גרפי חדש שיביע את מה שמביע האומטיקון.
מצד שלישי, זה הרי לא באמת יקרה. יכולת ההתפשטות של דברים כאלה היא המכרעת ובזה אין לטכנולוגיה מתחרים.
מאכזב בנקודה פסיקים – הממ…
אני מציע ::
יכול היה להיות ריבוע, אבל לא עצר בארבע נקודות. מאכזב…
אהבתיאהבתי
בהונגריה דבר הונגרית
ברשת דבר אמוטיקונית
ובכתיבה..
בכתיבה תצטרך לירוק דיו
כדי לא לעשות לעצמך הנחות
ולמולל ולמלל את האמוטיקונים.
קשה, אך שוה.
(אתמול ישבתי עם "שירת רחל" באוטובוס, בדרך לעבודה. הבחורה מנצחת את כל האמוטיקונים שבעולם).
אהבתיאהבתי
לומר גם "למול ולתמלל".
זה מכסה פחות או יותר את כל האפשרויות 🙂
אהבתיאהבתי
מה זה אומוטיקון לאלה שלא יודעים
אהבתיאהבתי
למה בעצם נולד האמוטיקון? האמוטיקון אינו הרחבה של הכתב אלא דווקא צמצומו. בימים בהם שלחתי וקיבלתי מכתבים (אישיים), איורים זעירים המלך הכתב היו דבר שבשגרה: יכולת תמיד להוסיף אייקון קטן, דמוי אמוטיקון, שיעיד על מצב רוחך, יסביר במהירות משהו שאינו ניתן להסביר במילים, או סתם – יקשט את המלל בדימוי וויזואלי.
עם התפשטות התקשורת האלק', נוצר קושי במימוש אייקונים אלו, ואלו צומצמו לאמוטיקונים.
בקיצור: צייר אלכס, צייר! סמיילי שמח או כעוס, פרח, ציפור או לב (לא שלחת אף פעם מכתב עם לב בתוך שורת הכתב?).
ולמה האמוטיקונים הרבה יותר פופולריים מציורים בתוך שורת הכתב במכתב?
א. כי מעטים היו האנשים ששלחו מכתבים אישיים בדורנו.
ב. כי מכתב היה לא פעם דבר רציני (עקב תכיפותו הנמוכה) ולכן כמות הטקסט היתה אולי גדולה יותר, והיחס מכובד יותר.
ג. כי זה "מגניב".
ד. אף תשובה אינה נכונה.
עד כאן.
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
מעניין מה שאתה אומר, אחד. בחוויה שלי איורים כחלק מכתב יד מעולם לא היו דבר שקנה לו מעמד של ממש. ציירתי גם אני פה ושם, אבל השימוש בזה תמיד היה אפיזודאלי.
בתקשורת אלקטרונית, לעומת זאת, האמוטיקון ונגזרותיו הם ישות של ממש. חלק אינטגראלי והכרחי של סוג התקשורת הזה. ולמה ? כי במייל/פורום וכיו"ב מתקיים סוג אחר מהותית של תקשורת מבמכתב. אלו הן למעשה שיחות בעל פה המוגשות כתמליל *כמעט* לא מעובד (ה-כמעט" משמעותי כאן – הוא נותן את הערך המוסף על פני תמלול ממש).
היות ומדובר במשהו שקרוב לשיחה בע"פ יותר מלכל דבר אחר, הרי שהצורך בהבעות פנים ורגש סטנדרטיות הופך להיות דחוף מאוד והאמוטיקון מספק אותו. במכתב יש פנאי ומרחב להביע את הרגש במלואו, על הניואנסים שלו. שם אין צורך אמיתי באמוטיקונים. הציורים שכן משתרבבים הם ממוטיווציה אחרת: הרחבת גבולות יכולת ההבעה של הכותב, לא קצרנות רגשית כמו במקרה של האמוטיקון.
על כל פנים – נעים לשוחח אתך שוב 🙂
אהבתיאהבתי
אני מכיר כמה וכמה אנשים שהפכו במרוצת השנים לאמוטיקונים הולכי על שתיים
אהבתיאהבתי
ממש מעניין
ממש ממש מעניין
יש לך תובנות הא גבר?
אהבתיאהבתי
וראה הלינק לליכטשוקון.
אהבתיאהבתי
ואני מכיר כמה וכמה אנשים שהפכו במרוצת השנים
לאמוטיקונים הולכי על ארבע.
אהבתיאהבתי
אני מוחה על הגישה המסתמנת כאן הלוקחת את הסמיילי בחיוך. בשבילי האינפנטיליוּת הזאת ( 🙂 ) תהיה תמיד אך ורק הכרח, אחרי ששוב ושוב נעלבתם ממני (הנעלבתם, הגוף-שני הזה הוא ב-:) ) ואף מחקתם לי (כנ"ל) תגובות מושקעות.
אהבתיאהבתי
הסמיילי הוא גם הסמייל שלי,
והוא גם סימן-ההיכר שלי,
כי בחור חייכן אני
על-אף ואולי בגלל מוצאי התימני.
(תשאלו את לריסה,היא תסביר לכם.)
אהבתיאהבתי
זה בדיוק העניין יצחק. אתה זקוק לאמוטיקון כדי להביע את טון הדיבור שלך. במכתב, בו היריעה (הן של הכותב והן של הקורא, אגב) רחבה יותר זה לא היה קורה, אני חושב.
אהבתיאהבתי
כשחושבים על זה, האמוטיקון אינו אלא סימן פיסוק: לו היינו קוראים את
"מצחיק"
מול
"מצחיק :)"
ואפילו מול
"מצחיק :(" (יש כזה דבר)
היינו הוגים אותם באופן שונה. האמוטיקון מרחיב את סימן הקריאה ואת שלושת הנקודות ובכך אכן שונה מהותית מציור במכתב (בניגוד למה שחשבתי פעם, שהייתי קטן).
אהבתיאהבתי
קולע בעיני – ההסתכלות עליו כעל סימן פיסוק.
וחשוב לומר שוב – סימן פיסוק שהוא ייחודי לביטוי בכתב אלקטרוני.
מעתה אמור:
"אמור לי מה סימני הפיסוק בהם אתה משתמש ואומר לך מה השפה שלך"
וחוצמזה –
חסר לי הערב סימן גרפי ל-"עיף". יש הצעות ?
לילה טוב.
אהבתיאהבתי
ככה זה נקרא.
זה אומר שבהתחלה השפה שימשה אך ורק לתקשורת, ורק לפני איזה ששת-אלפי שנה התחילו גם לכתוב אותה (השפה הדבורה קיימת כנראה כבר בערך חמש-עשרה עד חמישים-אלף שנים, נקודה למחשבה). ומאוחר יותר התחילו להתווסף לדיבור גם הבעות, ואז נוצר השוני הראשון בין השפה הדבורה לזו הכתובה. עכשיו מה שקורה הוא שהשפה הכתובה עוברת שדרוג, יישור קו עם השפה הדבורה פנים-אל-פנים.
עוד נקודה מעניינת היא במחשבה על השפה כמערכת של סמלים שעלינו להבין בה לא רק את המשמעות, אלא גם את ההקשרים, והאמוטיקונים הם יוצרי-הקשר פשוטים ונפלאים, כלומר ניתן להביע ציניות במשפט תמים למראה, אם מוסיפים אמוטייקון בסוף שמביע בדיוק את ההיפך ממה שיכול להשתמע מאותו משפט, כלומר אנחנו לא מרחיבים או מצמצמים את השפה ככלל, אלא רק מתאימים את הכתובה לשפה הדבורה וליכולותיה. זה הגיע בערך יחד עם תחילת האפשרות לשלוח הסרטות של עצמנו מביעים את עצמנו על פני חוטי הרשת
אהבתיאהבתי
כתבתי עבודה פעם על תופעת הרגשונים
ודווקא אני מאוד בעדם
קצת ויזואלי וצבעוני באמצע הטקסט
מסכימה עם האיש פה מעל
צריך להבין דברים בהקשרם
הם נולדו, לדעתי, משום שהאינטרנט הוא מרחב של תקשורת
לפני שהוא מרחב של כתיבה
והבעות פנים אין לנו כאן
כל החיוכים פה הם אייקון שווה ערך
וזה מקסים ומזעזע בה בעת
אהבתיאהבתי