חֶפְצֵי הַבַּיִת אֵינָם חוֹרְשִׁים רַע. פְּזוּרִים בַּכֹּל כִּילָדִים קְטַנִּים וּמְעַיְּפִים
בְּתוֹךְ חַיֵּינוּ. הִנֵּה זֶה מַשִּׁיר אֶת עָלָיו סְבִיב הָאֲגַרְטָל,
הַהוּא נִשְׁמַט מִנַּרְתִּיקוֹ עַל הַשָּׁטִיחַ.
סָמוּךְ לַדֶּלֶת, בַּקְבּוּקֵי הַפְּלַסְטִיק לִזְרִיקָה שׁוּב נִפְרְעוּ מִשּׁוּרָתָם.
בְּגָדִים פְּזוּרִים בַּכֹּל, הִתְיַשְּׁבֻיּוֹת שֶׁל צֶבַע.
היַעֲמֹד לָנוּ כּוֹחֵנוּ גַּם הַיּוֹם.
אלכס בן-ארי 
עוד
אהבתיאהבתי
יפה כמו נגיף.
אהבתיאהבתי
יפה כמו תולע
אהבתיאהבתי
נראה שאפילו גרי, בדרכו הפתלתולעית, משדר משהו חיובי. מרגש.
תודה.
אהבתיאהבתי
מקסים, למרות שחשבתי שאולי השורה האחרונה לא מחדשת, או לא מפתיעה.
אהבתיאהבתי
.
אהבתיאהבתי
אני אהבתי
השורה האחרונה מיותרת לטעמי
או להשאירה בלי סימן שאלה
כוחנו יעמוד לנו גם היום.
אהבתיאהבתי
יפה.
השורה האחרונה היא פואנטה נוגעת (אני-אישית בדרך-כלל אין לי את האמוציה הזאת).
המילה "בגדים" היא כללית מדי בהקשר זה, אחרי הפרטנות שמעליה, ולמרות שהיא מובילה להברקה ההתיישבותית (שמעבר לקו הירוק? האדום? הסגול?.. :))
אהבתיאהבתי
הכלליות של המלה 'בגדים' לא הפריעה לי מעולם. אני מרגיש שהיא דווקא נושאת את המגוון בתוכה ולא מחביאה אותו. "בגדים", בהקשר של סדר, זה מן מושג כזה שנראה לי שכל אחד מכיר מהילדות/נערות בתור משהו מאוד מדויק – המשפט הזה שזורקים לך – "תסדר את הבגדים". אני יכול ממש לראות בדיוק את הערימות, על כל הפרוט והצבע שלהן. נדמה לי, כאמור, שזו חוויה די קולקטיוית, אבל אולי בכל זאת זה רק אני.
אהבתיאהבתי
לפני יומיים פתחתי בלוג. בינתיים שני שירים. תבוא לבקר:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991
אהבתיאהבתי
ורק המלה 'התישבויות' לא כל כך התישבה בדעתי.
🙂
אהבתיאהבתי
היום התקלקלה מכונת הכביסה שלי. המהומה שהאירע הכניס לחיי הזכירה לי מאוד את האירוע המקביל – הילד קם חולה. גם במצוקותיהם בוחנים שני צידי המטפורה את כוחנו.
מוצא חן בעיני הרעיון לנופף לך מתוך רשימות עתיקות. זה קצת כמו להסתכל באלבום, לא?
אהבתיאהבתי
כבודו פזרן בפרטים הערב. מכונת כביסה, ילד. כלבי הציד של הראש מתחילים להתנער מרבצם.
אני רואה את פגישותינו במחוזות העבריים האלה כאילו הן קורות ברחבה של יריד נודד לאחר שהלה המשיך בדרכו. האויר מלא שקט של אחרי ההתרחשות והקרקע זרועה עטיפות צבעוניות, בקבוקים ריקים, וגומות של אוהלים. ההמולה החיה והרועשת התחלפה בהמולה סטטית, דוממת (התיישבויות של צבע ?).
מה חשבת על השיר ?
אהבתיאהבתי
תיאור היריד מוצא חן בעיני הרבה יותר מן השיר (אולי בגלל המעורבות האישית). התגלגל לי בראש כמה פעמים היום. ההמולה השקטה מרגשת אותי גם בחיים: היא קיימת גם בכבישים ומסילות רכבת שיצאו משימוש (ציף ציף). אני משתדל לשים לב אליהם. החג האהוב עלי הוא כמובן, יום כיפור.
השיר מדויק להפליא – אבל מעייף רק לקרוא אותו (מזכיר לי כל הזמן את הבלגן בסלון). אם היה לי משהו יותר מזה לומר, הייתי אומר קודם (אני תומך גדול באימרה "אם אין לך משהו טוב להגיד, אז אל תגיד כלום"). זה הרגע לציין שאהבתי מ א ו ד את "שירי ילדה". מוזר שנושא גידול הילדים (זה הנורמלי) אינו תופס מקום רב יותר בשירה, על כל מגוון הרגשות והחוויות שבו, לא?
ובאשר לרמזים – האם תעזור העובדה כי מכונת הכביסה היא של KELVINATOR? (לא לקנות!!)
אהבתיאהבתי
אני מנסה ביומיים האחרונים להתבונן על התחושה הזו, לזקק את הייחוד שלה. מה שהתגלה לי עד כה, במפתיע, הוא שהיא קשורה באופן כלשהו למקום שממנו אני כותב. אותו מבט על היריד הנטוש הוא בדרך כלשהי גם המבט של רגע לפני הכתיבה. המשך עוד יבוא, אני מניח ומקווה.
נזכרתי גם, אם לדלג לרגיסטר רגשי אחר, בשיחה שהייתה לי פעם עם מכר ששאל אותי למה לא נעשיתי עיתונאי. מתוך כחמישים הסיבות המצוינות לא להפוך לעיתונאי שהייתי יכול למנות יצאה לי פתאום תשובה שנשארה תקועה מאז בדעתי ואולי היא רלוונטית לענייננו. אמרתי לו שיש לי התכונה הכי לא עיתונאית שיכולה להיות: יותר מכל דבר אחר אני אוהב להיות זה שמגיע אחרון לארוע.
אהבתיאהבתי
ובעניין שירי ילדה – אני שמח שאהבת. באמת מעניין מה שאתה מעלה על המקום של גידול ילדים בשירה. לא חשבתי על זה. בשליפה מן המותן הייתי אומר שקשה לכתוב תחת אש, וגידול ילדים יש בו איזה יסוד מתמיד של היות תחת אש. אבל זו רק שליפה.
אהבתיאהבתי