חזיון התעתועים של דוקטור אוקס, ז'ול ורן, הוצ' אחוזת בית

"חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" הוא ספר משונה. הוא נטול עלילה כמעט לחלוטין, הדמויות המאכלסות אותו שטוחות להפליא, הוא רווי חזרות רעיוניות ותוכניות, יש לו מוסר השכל מאוד לא מתוחכם שאותו הוא מתעקש להאכיל את הקורא שלו בכפית והסיום שלו הוא לא פחות משערורייתי ברישול ובשרירותיות שלו. ועם זאת "חזיון התעתועים של דוקטור אוקס" הוא ספר פשוט מצוין; קריא, חכם, סוחף ומשעשע מאוד. כיצד זה יתכן ? מיד ננסה להסביר.
קיקנדיון, העיר הפלמית הקטנה שלא ניתן למצוא אותה בשום מפה אבל כבר מן העמוד הראשון ברור שהיא אמיתית לחלוטין, היא המקום השלו בתבל. תושביה הם האנשים השקטים והמיושבים ביותר בדעתם שנתן להעלות על הדעת. אין בה לעולם אפילו צילו של ויכוח, שום פשע, שום שערוריה. הכל מתנהל על מי מנוחות ובאיטיות רבה כל כך שאפילו דיוני העיריה הבוערים ביותר נמשכים שנים ארוכות וזוגות צעירים מתחתנים רק אחרי תקופת חיזור לא נחפזת של עשר שנים לפחות. אל תוך הפסטורליה המושלמת הזו מפר דוקטור אוקס, מדען מסתורי המחליט לבצע בתושבי העיר התמימים ניסוי רחב היקף שיהפוך אותם לבריות רגזניות וחמומות מוח. את השתלשלותו של הניסוי הזה, המצליח מעל למשוער, מגוללת הנובלה הזו.
מה מחולל אם כן את הנס הספרותי ההופך את היצירה מלאת המגרעות הזו לטקסט שקשה להניח אותו מן היד ? איך מצליח ז'ול ורן, הדוקטור אוקס האמיתי של הנובלה הזו, להפוך קש לזהב ? 

 
הדבר הראשון שצריך להזכיר בהקשר הזה הוא חוש הקצב היוצא מן הכלל של ורן. העלילה (הקלושה, כבר אמרנו) מתקדמת בדיוק בקצב הנכון. לא מהר ורועש מדי אבל גם בלי רגע של הפוגה. השליטה המושלמת הזו בקצב התחלפות הסצנות גורמת לקורא להפוך דף אחרי דף בלהיטות אבל בלי להתעייף ממתח – שילוב מהנה מאוד. את חוש הקצב המדויק הזה משלימה יכולת תאור מצוינת. הנובלה מלאה בתיאורים מפורטים של דמויות ומצבים שבכולם יש אותו איזון בין עושר גדול וצבעוני מחד לבין היכולת לעצור כל תאור בשיאו, לפני שהוא מתחיל להיות מפורט ומייגע מדי. צרפו לכך חוש הומור מפותח השזור בסיפור לכל אורכו וקבלתם את התבשיל המפתה והטעים שרוקח כאן ז'ול ורן. אף על פי שהוא מכוון למבוגרים, דומה שז'ול ורן כותב את הנובלה הזו באותה טכניקה בה כתב את ספרי ההרפתקאות שלו לילדים. ההכלאה הזו בין הילדותי, הנאיבי, המגושם אך המותח לבין מבט בוגר, עשיר בתובנות ומנוסה מייצרת את חזיון התעתועים הספרותי המרהיב שלפנינו.

(פורסם באחד מגליונות ינואר 2005 של ,צומת השרון')