הרגעים המענגים ביותר במשחק עם הילדה הם אלה בהם אתה שוכח שזו הילדה שלך.
ההליכות המהנות ביותר בעירך הן אלה בהן אתה הולך בה כמו תייר, שוכח שזו עירך.
כך כלל החיים – הרגעים הנכונים ביותר שלהם הם אלה בהם אינך זוכר שאלה הם חייך שלך. אינך נושא עלייך ללא הרף את משאם.
ובעיקר יפה.
LikeLike
ובעיקר נכון.
LikeLike
ובעיקר.
LikeLike
מדוייק, אך האם אין זה סוג של בריחה? עזיבה של הכל מאחור בכדי לא להסתבך עם ההווה או עם טעויות העבר?
LikeLike
מזכיר קצת את תשתית הבודהיזם, כולל מושג ההארה. כיוונת לדעת גדולים! בקרוב – האלכסיזם והזן-אלכסיזם.
LikeLike
אני פעם הלכתי ברחוב ושכחתי שזה אני ואמרתי – שלום, נעים להכיר, אבל אז הבנתי שאני מדבר לעצמי והתאשפזתי לשבועיים כדי לאחד את הניצים.
LikeLike
הגדולים כיוונו לדעתך.
ובכלל,
מי קבע שדעתם קובעת, או שהם “גדולים”?
פשוט יצא להם להיות לפניך בתור (אם אתה מקבל את התפישה הרגילה של זמן לינארי).
אני חולק על דעתו של יוסי בדבר הבריחה והעזיבה. להיפך – כאן אתה אובייקטיבי לגבי חייך שלך. קופץ החוצה לרגע וחוזר, מסוגל לשפוט את עצמך מבלי לערב רגשות. מסוגל לראות את הילדה שלך כאדם, כיישות האמיתית שהיא, בלי התחפושת ובלי התפקיד החברתי. אתה לא בורח, אתה מעמיד את עצמך במקום אחראי יותר.
מותר האדם מן הבהמה. בשל היכולות האלה, אני נוטה להאמין לפעמים שיש אלוהים.
LikeLike
לא בריחה יוסי, אלא המתת של להיות מסוגל, במסע בין רגע קיום אחד למשנהו, לארוז רק את מה שבאמת נחוץ מתוך הארונות העמוסים להתפקע של ההווה/עבר. Travelling light.
LikeLike
אני מגיל 22 ניאו-אלכסיסט אדוק.
LikeLike
גרי, האם עצמך הוא גרי אקשטיין?
האם אתם ניצים בגלל כשלונו להחזיק מעמד כזמר אחרי שנות ה70. וברצינות, ממה אתה בורח גרי? למה אתה הודף תוכן עמוק ויפה בציניות? מה תהיה התגובה המחוכמת שלך?
LikeLike
ועל זה (כמעט) בדיוק כבר כתב דן תורן בשיר “חוצלארץ”:
“אתה צריך להסתובב ברחובות עירך
כאילו זאת עיר זרה
להיכנס לבית קפה
לשבת לראות מה יקרה.
אולי תיכנס נערה שאינך מכיר
תחייך אליך ותשב מרחוק
תוכל לדמיין מה תעשה,
תוכל גם לקום ולגשת.
סביר שלא תיגש
אבל זה לא העיקר
תחשוב שזה חוץ לארץ
וזה בסדר
הכל בסדר”
LikeLike