"אי אפשר לבקר באותו מחסום פעמיים", כותבת ליה נירגד בפתיחת הספר בפאראפראזה צינית-מרירה על אימרתו של היראקליטוס. במקום הנהר החי, הזורם בחופשיות של האימרה המקורית, ישנו כאן המחסום – התגלמותה של אי התנועה. אל מחסום אחד כזה, מעט דרומית לקלנדיה, בין רמאללה לירושלים, שבה נירגד פעם אחר פעם, בכל אחד מששה עשר פרקי הספר הזה. בכל ביקור כזה היא מתארת בפירוט רב את ההתנהלות היומיומית בו. את הדרמות שחוזרות על עצמן שוב ושוב; הפלסטיני הזקוק לטיפול רפואי שמגיע למחסום עם מלווה אבל נאלץ להמשיך לבד או לוותר כי למלווה אין אישור מתאים, משפחות שנאלצות להמתין שעות בתור על טפן ומטענן בגלל איזה ברור עלום שיש לערוך ואיש אינו מזדרז לבצעו, פועלים שמעוכבים שעות ארוכות כעונש על כך שניסו, בייאושם, לעקוף את המחסום, נהג טרנזיט שרשיונותיו הוחרמו, בעל מקצוע שממהר לעבודתו אך מעוכב כי הנהלים השתנו והאישור שבידיו כבר איננו מתאים.
פרק אחר פרק חוזרות על עצמן ההתרחשויות, נבדלות זו מזו רק בפרטים הקטנים, ובדיוק בזה כוחו של הספר עוכר השלווה הזה. מי שמוכן ללכת את המסע שמציעה נירגד לקוראיה הופך, מפרק לפרק, מפרט לפרט, לבן בית במחסום, לצופה פעיל במלאכה היומיומית של הכיבוש. בין הפלסטינים, לחיילים, לנשות מחסום-ווטש הבלתי נלאות (שנירגד היא אחת מהן) הופך הקורא להיות חלק משגרת המחסום. ההיכרות הזו, שהולכת ומעמיקה ככל שמתקדמת הקריאה מדללת אט אט את שכבת המטענים האידיאולוגיים של הקורא, יהיו אשר יהיו, לטובת ההתרחשות האנושית הפשוטה, שאותה קשה לראות מבלי להזדעזע.
אלא שלמרבה הצער מה שנותנת נירגד ביד אחת, היא לוקחת באחרת. מי שנוטל עמו את הקורא למסע מסוג כזה, מי שמציע את עצמו כזוג עיניים מדויקות ומהימנות, חיב לשמור את המבט ואת הקול המדווח נקיים מכל שיפוט. אולם נירגד מניחה לא אחת לעמדה האידיאולוגית-מוסרית הברורה שלה נגד הכיבוש ונגד שהייתם של החיילים במחסום להגיח מתוך דיווחיה. כל מעידה כזו מערערת את אמונו של הקורא בדיווח שלה וזורקת אותו חזרה לשדה ההתנצחות הפוליטית שבו כלואים כולנו ללא סוף. ולמרות הכל, בחשבון אחרון מדובר עדיין במסמך חשוב ורב-עוצמה שראוי מאוד לכל אחד לקוראו.
(פורסם ב'צומת השרון', ב-4.6.04)
אלכס בן-ארי 
בושה ובזיון לספרות, חצי הספר הקצנות הגזמות וסילופי דברים ברמה הפושעת ביותר. וחציו השני של הספר- הרי הוא שקרים מוחלטים!!! בתור חייל ששירת במחסום קלנדיה מעל ל8 חודש (!!!) ובתקופה זאת נכתב רוב הספר- אני מרגיש לא רק רצון, אך גם חובה לתקוף את הסופרת. ישנם מקרים מסויימים בספר שבהם אני מייד מזהה את המקרה המסופר- אך הנכתב שם נכתב בהגזמה פושעת ובריבוי שקרים! גברת ליה גם אני היתי שם- ואת מ-ש-ק-ר-ת.
אהבתיאהבתי
אני חייבת בראש ובראשונה לציין שלא קראתי את הספר, וזאת מכיוון שחברי לפלוגה הזהירו אותי. הם אמרו שאני סתם יהיה עצבנית אחר-כך וזה לא שווה את זה.
היום, לאחר שחרורי אני מתכוונת לרוץ לקרוא את הספר ולו רק כדי להבין על מה כל הבלאגן.
לאחר שקראתי את הביקורת על הספר, שמלווה חלקה בתקציר הספר ובדוגמאות אני מבינה שחברי ככל הנראה צדקו. הכותבת ככל הנראה רואה את המתרחש מצד הפלסטינאי האומלל בלבד! אך מה על החייל האומלל שעומד בשטח?! לחיילים יש הוראות ברורות, ואם המלווה של החולה לא עובר זה בגלל שהוא לא רשאי לכך וכנראה שיש לכך סיבה מצוינת!!אדם בלי אישורים מבחינת החיילים הוא אדם אשר לא ניתן לזהותו ולכן מוגדר מסוכן!
פועלים אשר מנסים לעקוף את המחסום, כנראה שיש להם מה להסתיר, ולכן מוגדרים מסוכנים ולא יכנסו לארץ!!
החיילים במחסומי הארץ עושים את עבודתם בצורה הטובה ביותר, וכל כוונתם היא לשמור על אזרחים חפים מפשע מפני אותם מחבלים. הם עושים עבודה קשה ומסובכת ואל לכם לשפוט אותם!!
אהבתיאהבתי
אני שירתי בפלוגת שריון ועמדי באותו מחסום במשך שמונה חודשים בין 2002 ו2003 הפלוגה שכנ נה בבסיס "רמה" שליד המחסום אני זה שתואר בתור הרוסי העצבני שמקלל ויורק לכל עבר שמרביץ לאנשים ומתעלל בהם בעמוד 19 ובכן כמובן כל זה בולשיט והסיפור שונה לגמרי על יד ליה לצורך מכירות של ספרה הזול בקיצור הפלוגה שהיתה שם התנהגה ממש טוב כלפי בתושבים ומילא אחר הפקודות ו נשות מחסום ווטצ היו מפריעות לפעילות מסכנות את החיילים ואת עצמן והיו מנסות להבריח פלסטינאים על ידי הפרעה לחילים בקיצור אני זוכר את הסבתות היטב והן לא כאלה נחמדות כמו שכולם חושבים אני מקווה שצהל יחליט להטיס אותן משם
חוץ מזה הספר גרוע ביותר ודוח של מפקד זוטר כתוב יפה יותר ואני לא אומר את זה מתוך כעס או משהו כזה הוא פשוט גרוע ואני מחזיק אותו רק להראות לחברה כמה שהבחור הנחמד שלומד בטכניון הוא פסיכופט סדיסטי שהתעולל בערבים מסכנים
אהבתיאהבתי