שירים על שירה – רזי נוף – יעקב פיכמן

רָזֵי נוֹף / יעקב פיכמן

אֵין דַּי לְצַיֵּר וְלִבְחֹשׁ וְלָשִׂים
בְּיַד תֹּאֲמָה אֶת הַכְּחוֹל בַּוָּרֹד ,
וְכֹה הַעֲלוֹת בִּצְבָעִים תּוֹסְסִים
נוֹפִים עַל הַבַּד וּתְמוּנוֹת וּמַרְאוֹת;
כִּי יֵשׁ לְהַשְׁהוֹת רְגָעִים נֶחְפָּזִים
וּזְכֹר וְהַקְשֵׁב וֶאֱסֹף הַפְּזוּרוֹת,
כִּי נוֹף הוּא לְכֹד פִּלְאֵי-אֶרֶץ כְּמוּסִים,
וְהוּא גַּם חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בַּנִּרְאוֹת;
וְיֵשׁ, כִּגְרוּטוֹת, מִכְמַנִּים כְּנוּסִים –
חֵן שָׁוְא, זֶה יַתְעֶהָ , לְהַשְׁלִיךְ לַמְּדוּרוֹת,
וּכְבֹשׁ אֶת הַמְּעַט, הַשָּׁמוּר בִּרְמָזִים ,
בְּחִידוֹת תּוֹךְ דָּמְךָ הָאָפֵל עֲצוּרוֹת,
וּבוֹ הַנְּצוּרוֹת וְהַהוֹד הַגְּנוּזִים;
וְיֵשׁ תָּו אֶחָד מִתְעַלֵּם, – הוּא יִקְרוֹת
תֵּבֵל לְךָ אָבְדוּ יַחְשֹׂף בְּלִי מֵשִׂים , –
אַל נָא תִּתְיָאֵשׁ וְהוֹסַפְתָּ לִכְרוֹת,
בְּשַׁגָּם בּוֹ אַתָּה. וְהוּא כְּתַב הָרָזִים,
וְהוּא שֹׁרֶשׁ כָּל חֵן וּמִבְחַר אוֹצָרוֹת.

שיר שברו כתוכו. כלומר, שיר לא נחפז, לא מסתפק בצבעים תוססים, במשקליו ההדורים.
שימו לב, למשל, איך ניתן היה בקלות לסיים אותו כבר אחרי ארבע צמדי השורות הראשונים. יתכן שזה היה אפילו הופך אותו לאלגנטי, קומפקטי יותר. אבל לא. מעשה כזה היה חותר תחת עצם האמירה של הטקסט. תחת אותו "אין די", שאתו פותח פיכמן. ואכן, השורה הבאה ממהרת להבהיר מדוע חיב היה השיר להימשך: "ויש, כגרוטות, מכמנים כנוסים". והטקסט מתעקש ולוקח לעצמו את השהות להמשיך ולכבוש את המעט הזה.

שימו לב גם כמה קל לקרוא את השיר הזה במהירות. כמה מפתה "להבין את העקרון" ולהמשיך הלאה. אבל "להבין את העקרון" משמעו במקרה הזה בדיוק לא להבין את העקרון. האופן שבו הטקסט מזמין "להחליק עליו", להזרים את העין בקלילות לא מחויבת במורד החרוזים ההדוקים עומד בסתירה ערמומית לתוכן שלו. בכך שהוא מקפל בתוכו, הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה, את שני ההיבטים האלה; את ה"יד התואמה" יחד עם ה-"אל נא תתיאש והוספת לכרות", מצליח הטקסט הזה להיות טקסט אקטיבי; כלומר כזה שמזמן לקורא העירני אפשרות לגלות, מתוך המודעות לתהליך הקריאה שלו עצמו, את היחס בינו לבין אותו מקום מושהה שאליו מנסה השיר להצביע.

מה קורה כאן ?