הילפתות

בחצר, ענת בן-שאול, שמן ואקריליק על בד, 2003

הציור הזה כתוב על הבד כמו טקסט, משמאל לימין, מלמעלה למטה. את הציור הזה צריך לקרוא דרך אלכסוניו. ראשית, אולי גלוי מכולם, האלכסון המפריד בין השטח המרוצף לבין הדשא. חותך את הבד לשני עולמות של צבע; החום-ורדרד הבהיר, הרך של הריצוף, ומולו עולם הצמחייה הירוק, הכהה, של הדשא, העצים והשיחים. אותו ורדרד חוזר גם בחומת הבטון הנמוכה, התוחמת את הדשא מן העבר השני ובבמת הבטון הקטנה שבקצה. על קו התפר בין שני עולמות הצבע הללו ניצבות שתי הנערות וכלביהן. גם מעורן של הנערות מהדהד הורוד הזה, מידיהן, מחלקות גבן החשופות. וגם, בשינוי גוון, מבגדה של הנערה השמאלית.
אלכסון נוסף, מקביל לראשון, נמתח לרוחב מרכז הציור, מחבר בין ראשי הנערות. עוד כמה אלכסונים קטנים מצטרפים להדגישו: השולחן בפינה השמאלית התחתונה, הקו היורד מן המותן עד כף רגלה הימנית של הנערה השמאלית, קווי המותן של הנערה הימנית, יד ימין של כל אחת מן הנערות, השתפלותו של גוש הצמחיה הגדול משמאל, שיפועיהם של גגות הרעפים שברקע.
מה מספר האלכסון הזה ? 
האלכסון הזה כותב את סיפורה של הנערה בזמן. כי רק נערה אחת יש כאן, נערה ואלכסון המספר את השתנותה. הורוד הרך של החולצה מן החלק השמאלי מסמיך ומתרכז עד היותו לאדום-דם של החולצה על הגוף הדרוך מימין. גם שטח העור החשוף גדל מאוד (כאילו מעכל האדום העז את הבד עליו הוא מונח). הגרביים, שהיו לבנות, התכסו עתה בפסים שחורים. השיער האסוף הפך כהה יותר, ופזור. ידיה, שהיו מונחות ברישול רפה על מותניה, נמתחות. גבה נרכן. הכלב משתנה גם הוא – מכלבון חום בהיר, נטול פנים, העומד בינה לבין הדשא, לכלב גדול, שחור, פניו גלויים, תמהים על תנועת היד באמצעותה מסיטה אותו אדוניתו מעל פניה. כי בין הנערה מימין לבין הדשא כבר אין חוצץ. רגלה האחת נוגעת עוד, רק עם קצה הגרב, באזור המרוצף, השניה כבר חוצה את הגבול ויורדת אל הדשא עצמו.
הציור הזה לוכד רגע של הכרה, של הלפתות. הגרפיקה הנפשית של הטלטלה העוברת את הנערה הזו, המשנה אותה באחת, נתונה באבחת שני אלכסונים סותרים – זה שבין הריצוף לדשא ומולו אלכסון אחר, נסתר יותר, הנע בכיוון הנגדי, מימין לשמאל: אלכסונה של חומת הבטון הנמוכה שממול. המבט המנסה לראשונה לקלוט בבת אחת את שני הקווים הללו חש בטלטול הזה, כאילו נעקרה כל החצר באחת ממקומה, נטתה לצד אחד ומיד אחר כך על צדה השני.
ובתווך, בין שני האלכסונים הללו – הדשא עצמו. לעיני הנערה השמאלית, המביטה (באלכסון) מטה, הוא מתראה כברכה של ירוק בהיר וחשוף, מלבד צלם המועט של השיחים הנופל בקצהו הרחוק, סמוך לבמה הקטנה. אך חציו הימני, זה שאליו לא הביטה קודם לכן, שרוי באפילה עמוקה יותר, מתמסרת הרבה פחות להיות מוסברת על ידי צללים שמטיל עליה עצם זה או אחר. אפילה כשלעצמה. ובגבול האפילה, על קו האור, הישות היחידה בציור שאיננה מונוכרומטית – כדור.  
כדור תכלת עז. כדור ילדים. כדור ילדות. במרכזו פס צהוב בטוח עם פיתוחי אדום, ושלושה כוכבים אדומים-צהובים מעטרים אותו. אם נביט בו בדרך מסוימת נראה שיש לו פנים: שני כוכבים עיניים, כוכב אחד פה, הפס הצהוב הוא קשת השיער  – פנים תמהות, תמות, הבעתן זהה לזו שעל פניו של הכלב – ומפניו של הכלב אל פני הכדור נמתח אמנם אלכסון פנימי, אלכסון עומק של הציור. ומצטרף אליו אלכסון עומק נוסף – בין הכסא הלבן ההפוך והכדור. ושניהם מלווים את הדרכותה של הנערה ומושכים פנימה, אל עומק הדשא. זהו הרגע להבחין שמכנסיה של הנערה שינו גם הם את צבעם. כבר לא שחורים כשהיו משמאל. מתוך השחור שלהם זורחת עתה תכלת, התכלת של הכדור.
התכלת העזה הזו היא שמניעה את התמונה. היא הציר סביבו נכתבת ההתרחשות. בבת אחת, כמו לראשונה, רואה הנערה את עזותו של הכדור ונלפתת. מאותו רגע נמתח האלכסון והיא שוב איננה אותה נערה. משהו נעור בה ומתחיל לזהור. מתוך הורדרד הרך, הבהיר, הבטוח, התוחם את חייה ומרצפם בוקעת אפלת הדשא, ומתוכה הכדור וצבעיו. חומת הבטון הנמוכה, הבמה החשופה, גדם העץ, שני הכדים הריקים, פינת השולחן נטולת המפה, הכסא ההפוך, כל אלה הם הפכיהם של הדשא והכדור. הם גרורותיו של האזור המרוצף של החצר, של כל מה שאינו דשא. כל מה שאותו מהדהדים גם שלדי הבניינים, הגגות והעגורן שברקע. אותו נמנום ורדרד, רך, המזדחל אט אט, מכתר את הדשא, מאיים להווריד גם אותו.
 
אך הדברים אינם מסתיימים כאן. האם תחצה הנערה את קו הריצוף אל אפלת הדשא ? האם תגיע ותאחז בכדור ? אולי תוותר ותשוב אל הבטון ? איננו יודעים. הציור, כמו הנערה, נותר תלוי. עניינו הוא רגע ההתגלות בלבד. הרגע בו המוכר מתגלה באור חדש, עז. בו מבליחה המציאות מבין גדרות הבטון. זהו רגעה של האמנות. משם והלאה תיתכנה כל האפשרויות, אבל אל הרגע הזה מחזיר הציור שוב ושוב בכל התבוננות. 
ברגע בו אנו מבינים זאת הופך הציור לארס-פואטי. מתגלה לנו במלואו. בהרף העין הזה נעשה הציור כדור התכלת העז באפלת הדשא של הצופה. אז הוא עצמו נלפת וממנו אליו נמתחים האלכסונים.
 
(פורסם בגליון 150 של 'סטודיו', פברואר 2004)