אני אוהב אמירות שלא מתמסרות מיד. יש להן סיכוי לגרום לך לעצור למספיק זמן עד שהויכוח הפנימי אתן גווע ואז לפעמים הן פתאום מתפענחות, כלומר המוצלחות שבהן, וזו שלפנינו היא לא בהכרח כזאת. אבל אולי כן. לך תדע. ליתר בטחון, אני מצרף עוד זנב קטן.
[מחשבת ביניים: מדמיין מכתם עם הסבר כמו חיה קטנטונת, לטאה נגיד, עם זנב שמן, של סוס נגיד.מצחיק.]
מתי לקרוא, מתי לכתוב ?
לקרוא רק כשיש ערנות ומכוונות לדיאלוג עם הטקסט. כשבאמת פנויים להאזין לו. לא כשמשעמם, לא מחדלון אישים, לא כמו לראות טלוויזיה. לשאול את עצמך ברצינות האם הקומה זקופה דיה בשביל לקרוא. לדעת לא לקרוא כשלא.
לכתוב רק כשלכתיבה אין מטרה מלבד הכתיבה עצמה. לא פרסום, לא תשומת לב, לא בניית האגו, לא הפגת חרדות של אי-כתיבה. לא ריקנות לסוגיה.
כל זה אמור רק בכתיבת שירה (אולי גם פרוזה, לא יודע. בפרוזה, לצערי, אני לא מבין כמעט כלום). לא עיתונות, מכתבים, פתקים, יומנים, הגיגים, בלוגים. בכל אלה, ואחרים, אפשרית הקשת כולה.
לגבי הקריאה: אם כך ורק כך לקרוא הרי שלא הייתי קוראת דבר. הכניסה לטקסט היא הדרגתית.
לפעמים ההתחלה היא על תקן טלוויזיה, הסחת דעת, אבל אם הכותב עשה עבודה טובה הרי אשאב לשם מיני ומביה וכל תנאי הסף שהצבת יתקיימו. במקרים חריגים יש אפילו סיכוי שאחזור להתחלה לדייק את הקריאה.
קומה זקופה, אלכס? אחרי אי אילו שנים של תחיבת חוטמי בספרים, קומתי אינה זקופה עוד. משורר זקוף היה רק פן, לא? וגם שם אני לא משוכנעת שזה היה הגב.
לגבי הכתיבה זה יותר מורכב. אני תמיד מתפעלת מאמירות כמו שלך, אבל שוב, אם הייתי מחכה, לא הייתי כותבת. יש אנשים שעבורם הכתיבה, גם זו הממוקדת והנעשית למען עצמה, עוברת דרך מסע הייסורים של המשמעת העצמית. יושבים שם, מתחייבים, ומקווים שהקסם יקרה.
לפעמים, פתאום, לרגע, אחרי המון זמן, מרגישים את זה. טינג קטן בפנים אומר לנו שעכשיו זה זה.
אבל אני, בשירה אני לא מבינה כלום.
תודה שאתה משתף בתהליך. יש בזה קסם גדול.
קריאה: אבל כל הזמן הזה שהקריאה הייתה "טלוויזיונית", זה הרי כאילו לא קראת, לפחות אצלי. שום דבר לא נשאר מזה. אז דווקא אם מזהים שזה משהו שראוי להאזין לו, דווקא אז הכי כדאי להפסיק.
כתיבה: כאן זה באמת יותר מורכב. אני לא חושב שצריך לחכות תמיד למצב "הנכון". חוץ מזה, מי שמנו לדעת מתי הוא המצב הנכון ? הרבה פעמים הנכונות שלו מתגלה רק בדיעבד. אבל איך שלא נכנסים לזה חשוב בעיני לעשות את ההבחנה בין המצבים ולדעת לתת לעצמך דין וחשבון, אחרי שסיימת לכתוב, מהיכן הגיע הטקסט שלך.
ופתאום אני נזכר שבעצם זך כתב בדיוק את זה:
"כתב רק כשהיד אינה / נצרכת למאום"
(השיר "מילים", מתוך "כל החלב והדבש").
אצלי קריאה זה לפעמים משהו אחר בכלל. מין עונג פיסי, כמו מסאז' או כִּרבול. אחר כך, אם יש בטקסט מה שישקע, הוא שוקע.
לפעמים זה כך גם לגבי כתיבה (איני כותבת מקצועית). ולפעמים זה רפלקס, משהו מחפש דרך החוצה ויוצא.
אלכס בן-ארי 
תמיד העדפתי לכתוב כדי ליצור לעצמי חללים חדשים
אהבתיאהבתי
תלוי למה מתכוונים בזמן וחלל.
"זו העובדה הבסיסית של יצירת האמנות, להניח משהו במקום שאילמלא כן לא היה בו דבר. (למה הוא צייר את זה? – כי זה לא היה שם.)"
ג'ון באנוויל
אהבתיאהבתי
עדיף להעביר את החלל ולמלא את הזמן
אבל אין לזה משמעות
הכי טוב זה בעינויים
עינויים זה הכי אפקטיבי
אהבתיאהבתי
אני אוהב אמירות שלא מתמסרות מיד. יש להן סיכוי לגרום לך לעצור למספיק זמן עד שהויכוח הפנימי אתן גווע ואז לפעמים הן פתאום מתפענחות, כלומר המוצלחות שבהן, וזו שלפנינו היא לא בהכרח כזאת. אבל אולי כן. לך תדע. ליתר בטחון, אני מצרף עוד זנב קטן.
[מחשבת ביניים: מדמיין מכתם עם הסבר כמו חיה קטנטונת, לטאה נגיד, עם זנב שמן, של סוס נגיד.מצחיק.]
מתי לקרוא, מתי לכתוב ?
לקרוא רק כשיש ערנות ומכוונות לדיאלוג עם הטקסט. כשבאמת פנויים להאזין לו. לא כשמשעמם, לא מחדלון אישים, לא כמו לראות טלוויזיה. לשאול את עצמך ברצינות האם הקומה זקופה דיה בשביל לקרוא. לדעת לא לקרוא כשלא.
לכתוב רק כשלכתיבה אין מטרה מלבד הכתיבה עצמה. לא פרסום, לא תשומת לב, לא בניית האגו, לא הפגת חרדות של אי-כתיבה. לא ריקנות לסוגיה.
כל זה אמור רק בכתיבת שירה (אולי גם פרוזה, לא יודע. בפרוזה, לצערי, אני לא מבין כמעט כלום). לא עיתונות, מכתבים, פתקים, יומנים, הגיגים, בלוגים. בכל אלה, ואחרים, אפשרית הקשת כולה.
אהבתיאהבתי
לגבי הקריאה: אם כך ורק כך לקרוא הרי שלא הייתי קוראת דבר. הכניסה לטקסט היא הדרגתית.
לפעמים ההתחלה היא על תקן טלוויזיה, הסחת דעת, אבל אם הכותב עשה עבודה טובה הרי אשאב לשם מיני ומביה וכל תנאי הסף שהצבת יתקיימו. במקרים חריגים יש אפילו סיכוי שאחזור להתחלה לדייק את הקריאה.
קומה זקופה, אלכס? אחרי אי אילו שנים של תחיבת חוטמי בספרים, קומתי אינה זקופה עוד. משורר זקוף היה רק פן, לא? וגם שם אני לא משוכנעת שזה היה הגב.
לגבי הכתיבה זה יותר מורכב. אני תמיד מתפעלת מאמירות כמו שלך, אבל שוב, אם הייתי מחכה, לא הייתי כותבת. יש אנשים שעבורם הכתיבה, גם זו הממוקדת והנעשית למען עצמה, עוברת דרך מסע הייסורים של המשמעת העצמית. יושבים שם, מתחייבים, ומקווים שהקסם יקרה.
לפעמים, פתאום, לרגע, אחרי המון זמן, מרגישים את זה. טינג קטן בפנים אומר לנו שעכשיו זה זה.
אבל אני, בשירה אני לא מבינה כלום.
תודה שאתה משתף בתהליך. יש בזה קסם גדול.
אהבתיאהבתי
קריאה: אבל כל הזמן הזה שהקריאה הייתה "טלוויזיונית", זה הרי כאילו לא קראת, לפחות אצלי. שום דבר לא נשאר מזה. אז דווקא אם מזהים שזה משהו שראוי להאזין לו, דווקא אז הכי כדאי להפסיק.
כתיבה: כאן זה באמת יותר מורכב. אני לא חושב שצריך לחכות תמיד למצב "הנכון". חוץ מזה, מי שמנו לדעת מתי הוא המצב הנכון ? הרבה פעמים הנכונות שלו מתגלה רק בדיעבד. אבל איך שלא נכנסים לזה חשוב בעיני לעשות את ההבחנה בין המצבים ולדעת לתת לעצמך דין וחשבון, אחרי שסיימת לכתוב, מהיכן הגיע הטקסט שלך.
ופתאום אני נזכר שבעצם זך כתב בדיוק את זה:
"כתב רק כשהיד אינה / נצרכת למאום"
(השיר "מילים", מתוך "כל החלב והדבש").
אהבתיאהבתי
אצלי קריאה זה לפעמים משהו אחר בכלל. מין עונג פיסי, כמו מסאז' או כִּרבול. אחר כך, אם יש בטקסט מה שישקע, הוא שוקע.
לפעמים זה כך גם לגבי כתיבה (איני כותבת מקצועית). ולפעמים זה רפלקס, משהו מחפש דרך החוצה ויוצא.
אהבתיאהבתי
אני קוראת כדי לברוח. זה בסדר?
אהבתיאהבתי
אבל זה לא אומר שאני לא חושבת על זה.
מתבשלת, בקרוב.
(תשמור שהנס לא יתקרר)
אהבתיאהבתי