אני מקווה שזה ישרוד את התאורה טוב יותר מן הקודם.
לומר זאת אחרת
שִׁירָה מְבָרֶרֶת דְּבָרִים מְבֹרָרִים, בִּזְהִירוּת הִיא בּוֹחֶרֶת
דְּבָרִים נִבְחָרִים, הִיא מְסַדֶּרֶת
לְהַפְלִיא דְּבָרִים מְסֻדָּרִים. לוֹמַר זֹאת אַחֶרֶת
קָשֶׁה, אִם לֹא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי.
שִׁירָה הִיא כְּחֵרֵשׁ. בְּנָקֵל הִיא נִשְׁבֶּרֶת
תַּחַת מַשָּׂאָם שֶׁל שִׁירִים. בִּידֵי מְשׁוֹרֵר הִיא מְשׁוֹרֶרֶת. בִּידֵי אֲחֵרִים
הִיא אֲפִלּוּ לֹא מְשׁוֹרֶרֶת, הִיא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית.
[הערה לעצמי: יש בי קצת מבוכה על זה שאני מביא כאן כזו קלאסיקה. לברר למה.]
אלכס בן-ארי 
אם אומר לך שאני ממתינה לשירים על שירה בקוצר רוח?
אהבתיאהבתי
זה לא עוזר לי להבהיר את המבוכה, אבל זה נורא נורא משמח. תודה.
אהבתיאהבתי
שירה מבררת מבררים, בוחרת נבחרים, מסדרת להפליא מסדרים, היא כחרש, בנקל נשברת תחת משאם של שירים, בידי משורר משוררת, בידי אחרים לא, מעצבן לא ??
כלומר, השירה מצטיירת כגבירה שברירית שלא לומר שקופה, ששירים מעיקים עליה, ורק משורר יכול לשורר איתה, לא שאני חסיד של בוקובסקי, אבל ראבק, נו, קלאסיקה, אי אפשר איתה אי אפשר בלעדיה. (ולמה אי אפשר לגבב פה תגובה מימין לשמאל ?)
אהבתיאהבתי