שירים על שירה – הרהור לאחור

השהייה עם השיר אחרי הפוסט הקודם בסדרה הזו, יחד עם ההרהור בתגובות גרמו לי להביט בו מחדש.
בעיקר אני רוצה להתעכב על הלב שלו:
…
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.

לשירים כישופיים יש תכונה לגרום לנו להישבות ביופי של הסימטריות, הדימויים, הצלילים והתמונות שהם מניחים לפתחנו ולהיות ערניים פחות למה שהם בעצם אומרים.
שני צמדי השורות האלה מציבים ניגוד חד מאוד, ועושים את זה באמצעים משוכללים; הסימטריה המושלמת שיש ביניהם – שתי מילים, מקף, שלוש מילים בכל אחד מהצמדים מחד, ומאידך חוץ מן המילה 'בתוך' כל מלה בכל צמד היא ביחס של היפוך עם המילה המקבילה לה בצמד השורות השני. שיאו של המהלך המנגיד הזה מגיע כעבור שורה:
 
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
 
אבל, חייבת השאלה להשאל, האם יש בניגוד הזה ממש ?
 
השיר מוליך אותנו, דרך התמונה שהוא מצייר, למשוואה הבאה: המשורר/הקורא הם דייגים קשי יום האורבים לדגים. ברגע שהדג נתפס, כלומר נשלף מתוך המציאות אל הרשת, הדג, כלומר הדבר עצמו, מת,  ומשהו נברא על חורבותיו. יש משהו מאוד רומנטי, מאוד קוסם בהעמדה הזו. אבל, בה בעת, גם משהו מאוד לא מדויק.  
דימוי, או שיר, כשהוא טוב, כלומר כשהוא מדויק, הוא הצבעה על משהו אמיתי. דרך שיר טוב ניתן לראות משהו חדש בתוך העולם. מרגע שהדבר נראה (בעזרת ההצבעה של השיר עליו והקשב של הקורא הערני) השיר הופך למישני. העיקר הוא הדבר הנראה. מרגע שנראה הדג אין חשיבות לרשת, לסירה.
השיר איננו הורג משהו בעולם, להיפך, הוא מקים לחיים, מאיר באור חד-פעמי שמאפשר לראות את הדבר בעומקו.
כפי שכותב ויזלטיר בשיר היפה הפותח את "דבר אופטימי, עשיית שירים" :
 
תְּאוּרָה מִלּוּלִית
וְאָז פֹּעַל חָרִיג יָבוֹא יָדִין
אֶת צֵרוּפֵינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
עַל-פִּי אַמּוֹת-מִדָּה בִּלְתִּי צְפוּיוֹת
כְּאוֹר צָהֹב בְּצִיּוּרֵי רֶמְבְּרַנְדְט.
 
לא זה המצב שכרמי לוכד בשיר שלו. השיר של כרמי משקף מצב נפשי שלמרבה הצער הוא רווח אצל כולנו הרבה יותר; אותו רגע של ראייה שתיארתי מתרחש אמנם, אבל רק לשבריר שניה. אז, כמעט בו זמנית, מתחיל תהליך כזה: עצם הראייה מוצאת חן כל כך בעיני המשורר/הקורא עד שהיא עצמה הופכת לעניין המרכזי, ולא הדבר שנראה. מאותו רגע הוא מפסיק להתבונן ונצמד רק לחווית הראייה העברית; מתעקש לשמר את חווית ההתגלות במקום את מה שנגלה. במונחים של השיר של כרמי, הוא איננו מוכן להסתפק רק בלהביט בדג אלא זקוק לכך שהדג יהיה "שלו". ההתעקשות הזו להחזיק בדג ממיתה אותו כמובן. 

מדוע זה מתרחש ? זו שאלה עצומה. אפשר אולי לומר כך: גופת הדג משמשת למשורר/קורא מזון לבניין אישיותו. הפרסונה הכותבת מתחילה לספר לעצמה איזה שיר נפלא היא כתבה, כמה היא מוכשרת וכו' וכו'. או לחילופין, הפרסונה הקוראת גאה באופן בו הצליחה 'להבין' את השיר ומספרת לעצמה כמה היא נבונה ורגישה (אבל התשובה הזו היא עצמה סוג של דג מת).

את המצב הזה מציג כרמי בשיר כמשהו שמאפיין את השירה, כשלמעשה הוא מאפיין לא את השירה אלא מנגנון נפשי אחר, שאין לו עם השירה דבר. ומדוע אנו מאמינים לו ? כי הוא מצייר לעינינו תמונה שאנחנו אוהבים להתרפק עליה (ים סוער, אור מנצנץ, מלחמת קיום) ומנגן באוזנינו מוסיקה ערבה. אנחנו מאמינים לו כי הוא מצליח לטשטש את ערנותנו ברומנטיקה שלו.

השיר הזה, אם כן, אני רואה עכשיו, הוא פגום. המקום שהוא מצביע עליו איננו אמיתי. מה שהוא מנסה לומר על שירה איננו דבר נכון. נדמה לי שמרגע שרואים זאת, קשה לשהות עוד במחיצתו בלי לחוש מדה גדולה של אי-נחת.
 
חשבתי שזו תהיה הערה קצרה, ונפליג משם הלאה, אבל הדברים התארכו.
השיר החדש יחכה למחר.