הגירוש מן המדבר. אנטומיה של הולדת דימוי.

המדבר מופרד ממדרשת שדה בוקר במראית עין של סליל תיל נמוך. אני יורד במורד השלוחה, דרך שער המתכת הצר והגבוה. למעשה, רק סימון של שער; מסגרת ברזל ריקה. פתוחה תמיד למדבר.
מהלך שניות ספורות במורד התלול, מאחורי העיקול הראשון, נבלעים הקולות כולם בבת אחת מאחור ונותרת רק צפירה פנימית בתוך הראש, רמה ואיומה. לא שוככת. בלתי הגיונית כל כך בתוך הנוף הדומם הזה. חוצצת ביני לבינו. האם הבאתי אותה אתי ? האם נולדה כאן, מתוך הדממה ?

                                                          *

העיניים מתקשות להביט בנוף. חוסר התנועה המוחלט בו פרושה פיסת המדבר הזו מכל עברי המצוק ממלא אותן בתערובת של ריגוש ומצוקה. בבת אחת הן מסתערות עליו, כמו ילדי בית ספר שועטים להפסקה. חופשיות לפתע מן העול היומיומי של מעקב אחר המולת החיים. מתרוצצות בחדווה על פני החריצים והקפלים, מטפסות על השלוחות המעוותות. רצות בשיא כוחן במרחב הריק, הלא תובע, הפרוש מולן. נחות לרגע, מתנשפות, מתענגות על חירותן החדשה.
לפתע אוחז אותן סוג של אי שקט. המרחב, שלפני רגע מלא אותן תחושת חרות הופך מאיים בריקותו, בחוסר ההקשר המוחלט שלו. המונוטוניות השקטה, חסרת ההעדפה שלו הופכת לכלא.
במרחב האינסופי שבין קירות תאן החדש הן מתרוצצות עתה בעצבנות. בחרדה.

                                                          *

קורא ספר בתוך המדבר. האור מתחיל לגווע. לפתע אני נלפת ומפסיק. מחשבה מוזרה משתלטת עלי ולא מרפה. אני חש פיסית ממש איך צבוע עומד לזנק על גבי ולקרוע בשיניו את העורק הראשי שלי. אני מרגיש הד של הכאב שעומד לבוא, מדמיין את הדם מתפרץ וניגר חם על הגוף. יש בכלל צבועים במדבר ?
בבת אחת אני מסתובב לאחור. דרוך. שום דבר. מנסה להמשיך לקרוא.
צרור של יללות מרעים פתאום את המדבר. מרחוק, על אחת השלוחות ממול אני רואה להקה מתחילה להתקבץ. הבחינו בי, אם כן. הם קוראים זה לזה, ומשנאספו מתחילים לרוץ בגוש אחד לכיוון הכללי שלי. אני נזכר לפתע שצבועים (הו, נשיונל ג'אוגרפיק) צדים בחבורות. משחזר קטע של סרט טבע בו הם מקיפים איילה, לא מותירים לה סיכוי. אני מדמיין איך אני הודף את הראשון במכה לאפו. בינתיים השני תופס מן הצד בזרועה השניה שלי. אני מצליח לתקוע שתי אצבעות בתוך עיניו, מרגיש אותן חודרות פנימה, דרך החומר הרך אל חלל הגולגולת. הוא מרפה ממני ביללה ומתגלגל אל תוך הנקיק. האחרים כבר סגרו עלי. נוגסים בידיים, בירכיים, בבטן. אני נופל תחת כדור הצבועים. מספיק עוד להבחין באחד עומד מעט מן הצד, פיו מלא בשריר התאומים הימני שלי. לועס.
אני מתנער מן התמונות ומתחיל לרוץ בכל כוחי אל השער. אימת מוות. הם רצים על השלוחה המרוחקת. קרבים והולכים. באמצע הדרך אני נעצר. קולות היללה מתפענחים עתה לנביחות. אני מרכז את המבט. כלבים. כלבי השכונה שיצאו לריצת שיגעון של לפני שקיעה. אני עוצר, מדוכדך. נבוך מן הקלות בה התרחש כל זה.
האור כמעט ונעלם. מבט אחרון, חבול ונעלב, לאחור. כבר לא אחזור. אני מתחיל, לאט, ללכת לכיוון השער. מגורש.