שבועיים מאז שאורי וירדן נתנו לי אור ירוק לאתר הזה, ולא כתבתי אף מלה. רק הדף שבחלק האחורי של היומן, בין העמוד האחרון לכריכה, הלך והתמלא בשירבוטים של רעיונות גולמיים לעתיד ושברי טיוטות. כל נסיון לכתוב ממש הסתיים בקפאון מיידי ומוחלט. מתחת לקפאון הזה התרחשו דברים שאת קצוותיהם הרגשתי אבל לא יכולתי לומר לעצמי עליהם דבר. משכתי כתפיים וחיכיתי, מעמיד פנים שלא אכפת לי. עם הזמן, לאט, כמו בהתרגלות העיניים בחדר חשוך, החלו להגלות הפרטים.
אני חי בתוך דמויות רבות, וכל דמות כזו, בעיני אלו שנחשפים אליה, מתראה כלפי חוץ כאני השלם שלי או בקיצור, אלכס. אבל זה, כמובן, לא ייתכן כי בפועל כל הדמויות האלה שונות מאוד אחת מהשניה. יתרה מזאת, וזה הדבר המעניין שמתגלה לי בשבועיים האחרונים, יש משהו בי שדואג שלא תהיה אף פעם "גלישה" של דמות מהקשר להקשר. האלכס של העבודה, למשל, אף פעם לא יצוץ כשנמצא האלכס של החברים (שגם אתם יש לפחות שני תת-דמויות מובחנות), או של המשפחה (גם כאן, שתי תת-דמויות). מנגנון "אטימת הנזילות" הזה אינטואיטיבי ומיומן כל כך עד שלא הבחנתי אף פעם כמה הוא תשתיתי ועקרוני אצלי. עד עכשיו.
עכשיו מגיע פתאום האינטרנט הזה עם הנגישות הבלתי נסבלת שלו ותוקע את כל המכניזם העדין והמורכב שפותח במעמקים שנים. כל דמות שלי שתעלה לכתוב כאן תהיה חשופה לעיניים של אנשים שמכירים אותי מהקשרים אחרים, והיא תהיה להם פתאום משונה, מפתיעה, לא מוכרת. קשה לי מאוד להסביר למה, אבל בנקודה הזו יש משהו מאוד משתק בשבילי. משתק כל כך שכל מנגנון "אטימת הנזילות" המשוכלל הוקם בשביל למנוע אותו מלכתחילה. למה ? אין לי יכולת לומר.
כבר שבועיים אני מעלה כאן דמות אחרי דמות וכל אחת מהן קופאת מיד כשעולות בדמיוני עיניים שאינן מכירות אותה קוראות את דבריה. מדוע זה כך ? לא יודע. אני רק יכול לדווח שכל התהליך הזה הוא תענוג קטן מאוד.
מי כותב כאן עכשיו ? אני לא בטוח. בוודאי לא אף אחת מהדמויות המוכרות לי (ובאמת כל משפט שיוצא תחת ידי נחווה לי כזר ועילג). אולי זה המקום בתוכי שהדברים האלה מתחילים להתבהר לו, שמתחיל לראות את ריבוי הדמויות ואת המאמץ המתמיד לתמרן ביניהן. כמו גבר עם הרבה מאהבות שכל העולם הוא אשתו.
ימים מטרידים, מתהפכים. מלמדים. גם אם זה יימשך ולא אוכל לכתוב כאן אף מלה יותר – היה שווה.
"הנפש, הפרח העדין,
הנפש הפרח העדין מאימת עלינו.
הנפש באה בגרוננו.
מאוד לא נעים. " (מאיר ויזלטיר)
אלכס בן-ארי 
קורה ויקרה, וזה לא בהכרח רע.
בינתיים, ברוך הבא ושיהיה בהצלחה.
אהבתיאהבתי
הלופ בו עוברים בין כל המכרים שלנו, שאולי יקראו ומה הם יחשבו או יגידו. אם כי מניסיוני קוראים אותי הרבה פחות מכרים ממה שחשבתי (או שהם משקרים…).
שלא לדבר על הלבן המאיים, יהיה זה נייר או עמוד עריכה באינטרנט.
לאט לאט זה יבוא, השחרור הוא תהליך מאוד נעים.
בהצלחה!
אהבתיאהבתי
האלכס שאי מכיר אוכל פָתוּת בהרצליה. זה באמת לא מסתדר עם שום דבר אחר. ברגע אכילת הפתות הוא אלכספתות, והמעבר למופע אחר כרוך במאמצים רבים.
אהבתיאהבתי
האלכס שאני מכירה ומוקירה וכו' הוא אלכסים, וזה פיצוץ, אבל מאד מדאיג אותי המשפט הזה על הרבה מאהבות וכל העולם אשתו
אהבתיאהבתי
.אין מופע אחר. כל השאר מתחזים. חפש את התווית המקורית.
(חוצמזה אני מבשר בצער שסניף אלכספתות ברחוב גלגלי הבצק הרצליה נסגר לאחרונה לטובת אלכסאיןפהפתות רחובות).
אהבתיאהבתי
אהובתי האחת, האוחזת בכפה את האלכסים כולם.
מה לך כי תטרידי את נפשך היפה בזוטות סמנטיות שכאלה ?
אהבתיאהבתי
תודה אביבה, תודה איתן. Glad to be here.
מעניין באמת כמה ממכרי ימצאו את דרכם לכאן באופן יותר מחד-פעמי.
אהבתיאהבתי
אולי סיום לפני התחלה, מותו של שכן, אדף אמר פעם, תדהמה זרחה ושקעה בקרנות משקפיו העבים, ומה בקרנות משקפיך?
כך או כך אני מעריך את היכולת של אדם לומר על עצמו משורר ואז עוד כמה דברים, אני חושב שאכתוב תמיד כל אחד מכמה הדברים שאני עושה לפני שאומר על עצמי משורר. להתיחס לרגע הזה – בו הדלת מאחוריך נסגרת, וכל כולך מחכה בשתיקה ובסבלנות לעצם עצמך לבוא בחדר – בתור הגדרה עצמית דורש אומץ, או חוסר אחריות.
(אחרי הכל גם "ישן ועוד כמה דברים" היא הגדרה עצמית מספקת לדבר שאתה עושה יותר זמן משעשית כל דבר אחר.)
עומר, שכן.
אהבתיאהבתי
כימיה בין אנשים היא דבר מופלא. לפעמים לא ברור מהיכן היא באה ועוד יותר קשה לדעת לאן היא הולכת. ובכל זאת אנחנו נתקלים באנשים שבקלות היינו יכולים לא לפגוש או לעבור לידם בלי לשים לב וכימיה נוצרת. והשאלה תשאל בעקבות הטקסט שלמעלה איזה דמות פגשה בי לפני שנתיים ואיזה דמות מכירה אותי היום. האם זו אותה הדמות? ואולי בכל זאת המשותף לכל הדמויות הוא חוש ריח פנימי ומדוייק לאנשים, שבינינו ובינם יש קירבה בסיסית שקשה לנסח אותה במילים אבל קל מאד לזהות אותה כשהיא חולפת לידך. אולי זה חוש ריח לחלק שאיבדת\י פעם ואתה מרגיש שמשהו בדמות האחרת ממלא את החלק הזה. זוהי התחושה שלי בעקבות הטקסט והשיר. את הבית השני של השיר אני מרגיש כאילו דיברת בשבילי. בהצלחה, דוד.
אהבתיאהבתי
ההגדרה הזו (כמשורר), אני חושב עכשיו, היא אולי הדבר הקרוב ביותר למרכז מאחד שיש לי בתוך הדמויות האלה.
אם מחברים את הרגעים בחייו הכרונולוגיים של אדם בהם הוא חי באמת מקבלים, נדמה לי, פרק זמן קצר להבהיל. לפרק הזמן הזה אני מתייחס כשאני אומר שאני כותב שירה יותר זמן משעשיתי כל דבר אחר. את זה כבר קשה להגיד על שינה.
בתקווה זהירה לא להיות מוקד של שתיקה החורף,
שכן.
אהבתיאהבתי
אני קוראת את הכותרת
"אולי סיום"
ומרגישה את המילים שלך מהדף האחורי.
קצת מזכיר מילים פרטיות שלי
שקיבלו את הכותרת "אחרי שכבר לא" ונערמות במגירתי.
הגילוי שבכל אחד מאיתנו הרבה שוכן "אני ועוד אני אחר"
מפתיע
אהבתיאהבתי